עולים על הגל

שרון גל כמשל

דומה כי אחרי פסטיבל הכסאות הלא מכַבד, שהציבור נחשף אליו בקואליציה, אשר רוקן מכל תוכן לא רק את תפקיד השרים, אלא, לא פחות, את תפקיד חבר הכנסת המסורתי לשפל חסר תקדים - ואשר שברה שיא חדש בפרישתם המתוקשרת של שרון גל ושי פירון - ח"כ בני בגין מחזיר עטרת המוסד ליושנה.

החַ"כּ הצנוע, הנוסע באוטובוס ציבורי ככל האדם, והמגלם עדיין את מורשת אביו המיתולוגי, הודיע כי למרות התפטרותו הכפוייה מהממשלה, הוא יישאר חבר כנסת וישתלב בוועדות, מתוך הכרה בחשיבותו של הפרלמנט הישראלי, במעמדו ובתדמיתו.

אם הח"כים אינם מאמינים בכנסת ומזלזלים בו, מדוע הם מופתעים מהדימוי הנחות שלה בעיני העם? בגין עושה בית ספר לעמיתיו המיניסטריאליים, ומציל את כבודה האבוד, ועל כך הוא ראוי לקבל את פרס הח"כ היפה.

מורה לחיים

חבל מאוד שרבים מהמורים רואים בהוראה סידור עבודה, וברירת מחדל מקצועית (בדומה לתדמית מדעי הרוח), ולא שליחות ומקצוע לחיים האמוּר לעצב את פני דור העתיד.

אך נראה שלמרות האקדמיזציה לכאורה של המקצוע, שחלה בשנים האחרונות, רמת ההוראה הנמוכה נעוצה כבר במכללות, שמעוניינות משיקולים תחרותיים למשוך אליהן כמה שיותר סטודנטים. מה הפלא שמקצוע חשוב זה נמצא בתחתית סולם העדיפות, בהשוואה למקצועות החופשיים, וסובל מדימוי נמוך ביותר. ולכן יש לברך את משרד החינוך השוקד על תוכניות לקידום ההוראה ושיפור רמתה.

צודק פרופ' יורם הרפז שעיקר ההשפעה החינוכית מגיעה מהבית. ועם זאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה, שאת מרבית שעות היום, במיוחד בכיתות הגבוהות, מבלה התלמיד בין כותלי בית הספר, ולכן השפעתו רבה מאוד על חינוך התלמידים.

נראה שבתי הספר מייצרים שרשרת של בּוּרוּת מתלמידים למורים וחוזר חלילה. כמדינה יהודית הבוּרוּת במסורת, שערכיה נצחיים, צריכה להדליק הכי הרבה נורות אדומות.

אומנם יש להתברך בכך שהידע של המורים בנושא זכה (בצד ההימנון הלאומי, להבדיל) לאחוז הגבוה ביותר בשאלון בקיאות, אך העובדה שכשליש מהמורים עדיין אינם יודעים מהם חמישה חומשי תורה מדאיגה ביותר. מה הפלא שבסקרי יהדות תלמידים לא פיגרו אחריהם, וכשנשאלו לפישרם של מעריב ומוסף, השיבו לא אחרת מאשר שמדובר בעיתונים. אם זה לא היה עצוב זה היה באמת מצחיק.

תנועת חב"ש מכירים?

עוד לפני שיושם "חוק שעות עבודה ומנוחה", שהיה בהקפאה עמוקה במשך שנים רבות, ולפני עידן הקניונים הנפתחים כיום בשבת ליד כל עץ רענן, הגה הסופר אהרן מגד את הרעיון להקמת תנועה בשם חב"ש. לא, אין מדובר בארץ של שכנתנו האפריקנית, אלא בתנועה של חילונים בעד שבת. היה זה על-רקע חילולי שבת המוניים על מגרשי הכדורגל, מתוך ריקנות ושעמום, שהסופר קרא להפסיק את המשחקים ולהפוך את השבת כנכס לאומי ליום המנוחה השבועי.

מגד יזם את התנועה לא מטעמי נוחות, כדי להפסיק את ההמולה המפריעה לשכנים, אלא מנימוקים אידיאולוגיים צרופים, בדומה לנימוקי השופטים בפסיקתם נגד הקמת המרכול בזמנו בגבעתיים.

דומני כי במקום התעסקות ציבורית עם תוכניות ריאליטי הריקות מתוכן, דוגמת "האח הגדול", או עם כיסאולוגיה פוליטית, הגיעה השעה להקים את תנועת חב"ש למען האקולוגיה הרוחנית של העם.

רמה כמודל

רמה ז"ל ראוייה לכל הערכה על התמודדותה המופלאה עם מחלת הסרטן, אשר ראוייה לשמש מודל לחולים אחרים במחלה הקשה בפרט ובכלל. האופטימיות הבלתי נלאית שלה, ותעצומות הנפש שגילתה, איפשרו לה לנצל את החיים עד תום גם בעת המחלה. היא נתנה שיעור לכולם שיש אפשרות לחיות חיי שיגרה גם עם הסרטן, ואף להפוך אותו כמנוף ליצירה.

ואכן, המוטו שלה לחיים - לעשות מה שהיא אוהבת, ולא קידום קריירה המפזרת אבק כוכבים (זן נדיר בברנז'ה) - ליווה אותה בנאמנות גם בעת מחלתה, כשהמשיכה לשחק על הבמה, כאשר שיא פריחתה היה בהנחיית טקס הדלקת המשואות והוצאת אלבום משיריה בעקבות המחלה. אז מי אמר הישרדות?

העובדה שלא תפסה את עצמה כחולה, אלא כמי שמטפלת במחלה, תרמה אף היא, בעצם הבחנה מבריקה זו, להתמודדותה המוצלחת והיכולת ליהנות הנאה מירבית בריאה מן החיים ולמצותם בצד המחלה. נראה שהגישה הפרקטית של אריק בעלה 'לחשוב רק שעה קדימה' היא רק המשך טבעי למורשתה של רמה וצוואתה הבלתי כתובה לחיים, כדי להתמודד איתם בהצלחה בצל מותה, למענה ולמען ילדיו. ומי יתן שלא ידע עוד צער.

פסוקו

ח"כ ליברמן מהקואליציה לאופוזיציה: מִצעד האיווֶ(לֶ)ט

הנרצחת שירה ז"ל: בוכים כל הדרך לבנק(י)

אנגלה מרקל מציגה: מהגרים בלי הפסקה - המלאכית של גרמניה ואילו העולם הערבי שותק: פצצת אטוּם

חייל התאבד למרות התראות מוקדמות: עזוּת מצ"ח

אספקת ערבוֹת לנח"ל החרדי: עַרְבוֹת נח"ל

צפת עיר הקבלה: בגוב האר"י

מת במהלך אימון בצה"ל: זכריה (בלי) גיל

דור המסָכים: האייפון הוא מִבצרי

מסיבת אמֵנים: כיתת אָמֵן

בחורה זועמת: עַלְמָה יָצָא הקֶצֶף

בקטנה

הרבי מלובביץ: אֱהַב את האלוקי שבך