אולי שמתם לב, בונים בכל מקום. בולמוס של בנייה, כמעט פראית, בכל אתר. מזכיר להקה של צבועים המשתלטת על השטח ומשתינה בכל פינה לסמן את כוח השליטה. ייתכן שגם כוח המשיכה עושה זאת, אבל אנחנו לא מצליחים לחוש בזרמי התודעה של השתן שלו, למרות שקשה לפעמים להתרומם.
הצבועים חוששים שבכל רגע יגיעו לשטחים הכבושים אריות או פילים או נמרים או דאעש או חיזבאללה. לדעתי גם החמאס משתינים עלינו ולכן יש לבנות את תעלת הימים במחשבה שתעבוד בשבילנו גם בלילות.
הבנייה נעשית לפי מיטב מפרטי היבוא מ
האיחוד האירופי התרבותי, הנאור, המדעי והמשכיל. אקדמיה – דבר חשוב. הכל טיפ-טופ, כמו שצריך, ולא תשמע מילה אחת רעה במפרטים האלה כי הכל מידתי לחלוטין. אין דבר כזה כמו: 'סמוך על הדודה', 'אין בעיה', 'יהיה בסדר', 'סבלנות'. המפרטים האירופים מפרטים באופן מדעי לחלוטין מה אמור להיות הקשר בין הסמוך לדודה ומה עושים היועצים המומחים המכותבים בשרשרת נאטו כשמשהו משתבש. כלומר, באיזה בית קפה משחקים שש-בש.
זו הקדמה קצת משובשת לסיפור האמיתי על פגישה שהייתה לי השבוע עם חבר וותיק שהחל לעבוד כמהנדס (הוא כזה) בפרויקט ענק אפוף מאות מיליוני שקלים רבים ונוצצים. האיש עובד בחברת ניהול-פיקוח שמינה היזם (בהתאם לחוזה) מול החברה הקבלנית הענקית הרוויה גם היא מיתוסים במאות מיליוני שקלים ואולי אף יותר מזה.
יפה, אמרתי לו, לוקחים גם אנשים בגילנו המתקדם כדי לבנות. הוא חייך ואמר, תתפלא כמה קשישים עם ונטילים בעורקים מסתובבים היום באתרי הבנייה. הצעירים לא ממש עומדים בלחץ ומתפוצצים. שאלתי, יש בכלל צעירים במקצוע הזה? בזמננו על כל 100 מהנדסים היה עו"ד אחד וגם הוא נשם בקושי, היום התהפך היחס כמו קובייה בקזינו.
אז איך אתה מתמודד עם חברה קבלנית כוחנית ועתירת ממדים שכזו? שאלתי את דון קישוט על טחנות הרוח שלו. לפחות זכה במכונית צמודה ואינו צריך לרכוב על סוס צולע ומיובל. לגמנו קפה והחבר שלי שב לחייך. יש פיליטון של קישון שמתאר את המצב בצורה מוחלטת בלי צורך להכביר מלים, אמר. תזכיר לי בבקשה, הפצרתי.
אמש אחד, מספר קישון לאוהביו, הבאתי כלבלב חמוד ומבטיח הביתה. עד מהרה התרגל הכלב ליושבי הבית והחל להשתין ולחרבן על השטיח הפרסי במרכז הסלון. כלומר, רק שם. הקטן הזה היה עקשן גדול וצר אופקים. קישון מספר שיצא עמו כל בוקר לפנות בוקר כדי לשחרר את הלחצים שהצטברו בלילה. אבל הכלב המלקלק רק חייך ברהיטות והבהב ללא הרף ואפילו נשך את הרצועה בחיבה אבל לא הייתה כל יציאה בעת היציאה. רק הגיע קישון המותש לפתח הבית מיד זינק הכלבלב כמו אריה על מרכז השטיח והחל במלאכת השחרור. כעבור שבוע ימים התפתח משבר בבית הסופר. האישה, אם הילדים, החלה לארוז מזוודות. והכלב? עדין מסתער על השטיח. לא נותרה ברירה אלא להוליך את המפלצת לווטרינר. מה עושים? שאל קישון הטובע את הרופא הנתבע. זה פשוט בתכלית, חייך הווטרינר מאוזן לאוזן וחשף את שיניו של הכלבלב הכל יכול. חינוך. כלומר, גבולות. האמת שלא חתמתי אתו חוזה שכירות, הודה קישון בשפל קול. עליך לשפר עמדות הציע הווטרינר. כיצד? תהה קישון, היא כבר ארזה את המזוודות... האישה לא חשובה פה, ענה הרופא, עליך להתרכז בכלב. זה פשוט, מדובר בגבולות.
הנה מה שעושים, הציע הווטרינר המנוסה בבעלי כלבים נובלים. בכל פעם שהבחור עושה את צרכיו על השטיח אתה מגלגל
עיתון ערב לצורה של צינור וחובט קלות על ראשו. קישון עצר אותו, קניתי את הכלב מרוסי שלא קורא עברית. כן, אמר הווטרינר, אבל תודה שלא הרוסי מחרבן לך בסלון. הוא המשיך בהרצאתו: אתה מכה קלילות על פדחתו ואחר כך טובל את ראשו בתוך הערימה עד שהכלב בועט ברגלים האחוריות. אז אתה יוצא למרפסת ומשליך אותו לגינה. השתרר שקט. קישון נשם עמוק והגיב, המרפסת בקומה שנייה. הווטרינר אמר, אז תכוון לבריכה. זה מה שהדליק את קישון. כולם חושבים שרק בגלל שהוא כותב פיליטונים, את כל הסלאח-שבתים ויש לו כלב פודל עם נוצות בגב זה אומר שהוא גר בווילה עם בריכה פרטית בגודל שאי-אפשר להחטיא אותה. וואללה, אמר קישון המרוגש. זה נראה ממש מבצע.
שבוע ימים התנהל בביתו של קישון נוהל 'ידיעות' (הוא לא יעז להשתמש ב'מעריב' ולכן אסף עיתונים משומשים ליד מיכל האשפה הציבורי). מגלגלים, מכים בעיתון, תוחבים את אפו של הכלב לתוך החרא ואז למרפסת וטראחחח – חבטת מים בחצר. שבוע ימים, אמר הווטרינר, ואחר כך הכלב מעולף כמו עטלף.
שבוע חלף. מגיע הרגע החגיגי, הכלבלב מתריע הב-הב מרנין ואץ אל השטיח בסלון. מנה נאמנה והוא מרקד סביבה בריטואל קלסי מלווה בצהלה מנצחת. קישון לוקח את עיתון הערב ומגלגל אותו לשכטה נוראה. ואז, כמו על גלגלי קסם עתיק יומין, הכלב רץ מעצמו אל הערימה, תוחב את אפו לתוכה ומשם לעבר המרפסת וקפיץ-קפץ לגינה. חבטת נפץ. כי האישה רוקנה את הבריכה. זה חינוך, זו איכות.
מבנה יביל מכיל
פרויקט מורכב ועתיר ממדים אתה אמור לזהות לפי כמות המבנים היבילים המפוזרים בשטח ומצב נבילתם, מספר לי חברי הוותיק הנ"ל. חברת הבנייה הקבלנית שזכתה במכרז מתמקמת באתר עם 4 עד 10 מבנים בני קומתיים-שלוש, מחסן גדול מרכזי וחברת שמירה מאובטחת. בעקבותיה מגיעים קבלני המשנה שלה לכל מערכות השמש. שורה ארוכה של מבנים יבילים נשתלת בשורה ארוכה של יחידות שטח. אחריהם לפי סדר התקדמות העבודה מגיעים קבלני משנה של קבלני משנה בשורה מרשימה של מבנים יבילים וגם הם עושים שורה.
בעקבותיהם קבלני משנה של קבלני משנה של קבלני משנה וכן הלאה עד הכביש הראשי או התהום הפעורה בקצה האתר.
לקח לי שעה וחצי לעבור על פני המבנים היבילים, סיפר החבר שלי, עד שהגעתי בסופו של דבר לאוהל מחודד בקצה הטורים והצריחים. ריח של קפה התפשט מסביב. נכנסתי פנימה ושאלתי, מי אתם? היו שם שניים מול פינג'אן לוהט על ברנר של רתכים. אחמד וחמד, הם אמרו, אנחנו פה קבלני-משנה. מה אתם עושים? שאלתי. כל מה שצריך. אנחנו מודדים, בונים, מטייחים, צובעים, יוצקים, מחשמלים, מרכיבים, חופרים... הכל, הכל. אנחנו עובדים בשביל כל הקבלנים בארץ. תרשום לך, אחמד וחמד מחברון. אנחנו בוני הארץ.
אם אתם פה, מי בונה עכשיו את הרכבת הקלה בת"א? שאלתי אותם, מספר החבר שלי. אנחנו, אומרים אחמד וחמד, בקלי קלות, אבל עכשיו אנחנו פה. מחר אנחנו שם. אז מה אתם עושים שם? שאלתי בתום ליבי השותת. מה שאנחנו עושים פה, הם ענו. בונים. אבל קודם כל קפה, אמר אחמד. זה חוק, הגיב חמד. בוא תשב ותרים אתנו ספל לחיים. יש עוד המון מה לבנות פה ושם בארץ ישראל.