כבר קראנו בשבוע שעבר לפני ראש השנה בפרשת נצבים: אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, מה מצא הכתוב לחזור ולאמר "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. (לא/א) ללמדך כי העם התייצב כולו מראשיו ועד חוטבי עציו ושואבי מימיו כדי לשמוע נאום פרדת משה ולא מפני שמשה קראו להתייצב.

זה עולה בקנה אחד עם התייצבות העם בימי ראש השנה וכיפורים לפני ה' אלוהיו, ומשהתייצב העם כולו, וילך משה - הלך משה אל העם לאמר להם את דברי הסיכום והפרידה: "עד כה הייתי אני מוליככם על-פי מצות אלוהים שצווני לעשות, עתה אני "בן מאה ועשרים שנה אנכי לא אוכל עוד לצאת ולבוא אתכם" (כא/ב), לא מחולשה גופנית ותשישות כוח, אלא כי הרי אני היום בן מאה ועשרים שנה ועדין כוחי במתני, והרי נאמר עלימשה: לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה. (שם לד/ז) אני בא אליכם מפני ש: ה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. (לא/ג). וכיוון שאני לא עובר אתכם את הירדון, דעו כי יהושע יעשה זאת במקומי. משה רצה שהעם ישמע ליהושע מחליפו בהנהגת העם, כפי שהיה נשמע לו, באמרו לעם: יהושע הוא עובר לפניך (בפני עם ישראל), כל שעליכם להשמע לו והוא ינצח את אויבי ישראל. "חזקו ואמצו ואל תיראו" (לא/ו).

עליכם לבטוח בה' אלוהיך: "ההולך עמך וא יַרְפֶּךָ ולא יָעֲזְבֶךָּ". (לא/ו) ברם כל זה לא יהיה אם לא תשובו אל הדרך הישרה והייתם שלמים עם ה' אלוהיכם. הוא יודע כל הנסתרות ולא תוכלו להתחמק ממנו באמירת דברי שקר ובהעמדת פנים.

עצב רב יש בפרשה זו כי כל אשר נאמר ומסופר מתרחש ביומו האחרון של משה לפני מותו. העצב עולה מדבריו בדברו את דבר ה' אל העם כמעין דברי פרידה וכצוואה. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וְלַמְּדָהּ את בני ישראל שִׁימָהּ בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (לא/יט), זו שירת "האזינו" שאנו על סך קריאתה.

משה קורא את דברי השירה לעם עד תומם. כשדברי השירה כוללים תיאור של העם וסיפורי מעלליו. הדברים נאמרים בפרשת האזינו סביב האמונה באלוהי ישראל, ובה אזהרה בעניין זה, החוזרת ונשנית כדי שהעם לא יטוש את אמונתו באלוהי ישראל ויעבוד אלוהי הגויים. וכך יאמר משה אל העם את דברי הקב"ה אליו: קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד... ויאמר ה' אל משה הינך שֹׁכֵב עם אבתיך כלומר מייד לאחר שתלך לעולמך, וקם העם הזה וזָנָה אחרי אלוהי נכר-הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לֶאֱכֹל ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כן אין אֱלֹהַי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

ואנכי הַסְתֵּר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים. תיאור זה מתאר תהליך שעתיד להתקיים והוא קשה ביותר. לכל אורך התורה מוטיב האמונה באלוהי ישראל כאל עליון יחיד, שלא קדם לו אֵל ולא יהיה אֵל זולתו כאלוהי כל העמים. זה חוזר ונשנה בכל חמשה חמשי תורה עוד מאברהם. לא בכדי עשרת הדברות הדבר הראשון והשני: אנכי ה' אלוהיך - וממשיך: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פָּנַי. ואלה שני הדברים אשר נאמרו מפי הקב"ה עצמו על הר סיני לעיני העם ואילו יתר הדברות נאמרו נאמרות מפי משה.

בפרשת נצבים נצבו גם גֵרִים עם בני ישראל וגם להם השמיע משה את הדברים. ברם הם נקראים גרים כי הם גָרִים בארץ אבל אינם צאצאי יעקב-ישראל. המושג גֶּרִים טבע אותו יעקב, אבינו בבואו אל פרעה, בנו לגור בארץ מצרים אמר יעקב לפרעה לא באנו להתיישב בה.

אנו נשהה כאן שהייה לזמו קצוב ונשוב אל ארץ כנען שם ארצנו, שם נשב ונתנחל והגר שימצא שם, יהיה לגר תושב בתנאי שהוא יקיים שבע מצוות בני נוח ואיננו חייב בקיום כל מצוות התורה משה ראב בגרים נסםחים לישראל עם יחס שוה לכל אחד מישראל.

התמוה בדבר בשאלת המסתפחים לישראל היא שנאת העמים לישראל ולהיטותם להסתפח אליו. בימינו מתדפקים על גדרות ישראל נכרים רבים שאינם גֵרִים או גָרִים בארץ. וזה מזכיר פתגם ערבי, אולי לא ערבי, האומר "עֵינִי פִִי ותפו עֲלֶֶיה" בתרגום חופשי: עיני בו (כלומר אני חפץ בו) אבל פויה עליו. המסתפחים לישראל ונשארים דבקים במנהגיהם ואמונתם מהווים גורם שלילי בעיני משה ובעיני אלוהים. לכן יש הקפדה בסיפוח גרים לישראל, כי הרוצה להסתפח לברית ולקבל את דת משה וישראל, עליו להוכיח כי הסתפחותו לישראל באה לו מהחלטה פנימית ומרצון חופשי מאהבת ישראל ודתו ותוך ביטול רצונו בפני רצון בורא העולם, בקבלו עליו את תרי"ג המצוות מבלי לצפות לקבל טובת הנאה כלשהי. ואת יעמידו המגירים במבחן לאורך זמן. כדי לודא שאכן הגרים מסוגלים לקיים את מצוות התורה. בגלל קוצר הזמן אסיים במה שכתבתי לפני שנים בקשר לפרשת וילך

דַּע! מֵאַיִן בָאתּ וּלְאָן אָתָּה הוֹלֵךְ.
זֶה שרָמַז ְמֹשֶׁה לָנוּ בְּנִצָּבִים וּבְוַיֵּלֶךְ
הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי וְלָכֶם נָתַתִּי
תּוֹרָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ וּמַחְכִּימַת פֶּתִי

עֲשׂוּ עִתִּים לַתּוֹרָה לִלְמוֹד וּלְלַמְּדָהּ
וְגָם הוֹצִיאוּ פְּרִי מֵהַאֲדָמָה וּלְעַבְּדָהּ
לַמְרוֹת שֶׁנִּגְזַר שֶׁסוֹף אָדָם לְמִיתָה
וַיֵּלֶךְ הָאָדָם וַיִּטַּע וַיִּזְרַע זֶרַע לִנְבִיטָה

צֶאֱצָאָיו שֶׁיָּבוֹאוֹ יוּכְלוּ אֶת אֲשֶׁר זָרַע
אִם זֶרַע רָע זָרַע,הַזֶּרַע מִצֶּאֱצאָיו יִפַּרַע
וְאִם זֶרַע טוֹב יִזְרַע יוֹתִיר לְזַרְעוֹ שַׂבַע
וְאָז יְקַיֵּם הַשֵּׁם שְׁבוּעֲתוֹֹ שֶלָּנוּ נִשְׁבַע:
וְיָשְׁבוּ לָבֶּטַח וְאֵין מַחֲרִיד (יחזקאל לד/כו)
וּמִשּׂוֹנְאֵינוּ ה' לֹא יוֹתִיר שָׂרִיד וּפָלִיט.