1. בספטמבר 2010 הגיע
מרטין אינדיק לביקור בזק בישראל וברשות הפלשתינית. אינדיק, בעבר שגריר ארה"ב בישראל ומתווך בשיחות השלום, לא חסך שבטו מישראל. כרבים מעמיתיו לשמאל היהודי-אמריקני (כמו זה הישראלי), הוא סבור שישראל אשמה בכישלון המו"מ עם הפלשתינים.
לאחר הביקור שלח אינדיק בדוא"ל דיווח למזכירת המדינה
הילרי קלינטון. הדוא"ל הזה, יחד עם עוד אלפי תכתובות, נחשף לציבור בהוראת בית המשפט האמריקני. יותר משהוא מעיד על המציאות הישראלית (לא משהו שאי-אפשר לקרוא אצלנו בעיתונים), הוא מעיד על הגישה האמריקנית בבואה לעסוק בסכסוך בן מאה שנים בין ישראלים לפלשתינים, שהוא מחובר לסכסוך בן 1,500 שנה בין יהודים למוסלמים.
בדבריו, הזכיר אינדיק את
דן מרידור ו
ציפי לבני; הוא למד מהם על המצב. גם מ
יובל דיסקין (כמו תומס פרידמן השואב תובנותיו על המצב הישראלי מ
נחום ברנע). הלך זרזיר אצל עורב.
2. אינדיק הציע לקלינטון להתמקד בפסיכולוגיה של נתניהו, להפגין כלפיו חברות, לחבק אותו ממש, "כדי לדחוק בו להתקדם הלאה". עוד הציע "למצוא דרך" שתגרום לנתניהו "להבין שטקטיקת המו"מ שלו מתנגשת עם מטרותיו", כלומר עם דרישות הביטחון שלו, שהרי "ממשל אובמה עשה רבות כדי להדגיש את דאגתו לביטחון ישראל". כחברים טובים, "יש להציג תמונה מציאותית של התוצאות האסטרטגיות של טקטיקת המו"מ" של נתניהו, במיוחד "מה עלול לקרות להנהגת הפלשתינים". גישה כזו, הטעים, אמורה "להגביר את אמינותנו בעיניו".
אם הגישה הפטרונית לא תעבוד, ונתניהו יסרב ליפול בפח החברות ולקבל פרס נובל לשלום על הנייר (ומלחמה בארץ), "יש להימנע מהאשמות שכנגד", מכיוון ש"העולם" ממילא "יאשים כמובן את ביבי". כמובן. אבל חשוב ש"הציבור הישראלי והקהילה היהודית האמריקנית חייבים לדעת באיזו מידה היה הנשיא מוכן להרחיק לכת (כן, באיזו מידה?), ויש להתיר להם להסיק את מסקנותיהם".
נו, חמש השנים שעברו לימדו שאיש לא התיר לנו להסיק מסקנות בעצמנו. כל חרטומי התקשורת ואשפי יחסי החוץ תקעו בקול גדול באוזנינו חזור ותקוע - לבל נחמיץ הברה קלה שבקלות - שישראל אשמה בכישלון המו"מ, ובמיוחד נתניהו. אגב, כך עשו ל
אהוד ברק, שאחרי ההלם של טרור האינתיפאדה השנייה, הפילו עליו את כישלון קמפ-דייוויד. זה מוסד ידוע במסורת ההיסטורית שלנו: להאשים את עצמנו בפשעי אויבינו.
אינדיק הצביע על שני מנופי לחץ נוספים על ישראל: דה-לגיטימציה של עמדת ישראל בקהילה הבינלאומית, ופגיעה ביחסים עם ארה"ב (בלשונו: "ביבי זקוק לנשיא אובמה לצידו כדי לטפל באיום של אירן") שתביא ל"עונש מצד הבוחרים". קריאה לא נכונה פעמיים: הן של החברה הישראלית המגיבה כלפי לחץ אמריקני הפוך לגמרי; והן של נתניהו, לאור שבירת הכלים עם אובמה דווקא בנושא אירן. בדיעבד, ההערות הללו מאפשרות לקרוא חלק ניכר מהתנהלות ממשל אובמה כלפינו.
3. לב מכתבו של אינדיק נמצא בפיסקת הביקורת החריפה שלו על "טקטיקת המו"מ" של נתניהו: "מתוך אמונה שהוא מצטיין במו"מ, ושהוא פועל בבזאר מזרח-תיכוני, הוא מנפח את דרישותיו הרבה מעבר לסביר, מתוך אמונה שזאת הדרך הטובה ביותר להבטיח את המחיר הגבוה ביותר". ואני חשבתי שכך מנהלים מו"מ במזרח התיכון כבר 5,000 שנה, אפילו על קניית שטיח קטן. אבל העולם מצפה מישראל להתנהג כאילו היא יושבת במו"מ עם שווייץ ולא עם החבר'ה של ג'יבריל רג'וב. תהליך הורדת המחיר, ממשיך אינדיק, "דורש אנרגיה רבה ושפע של רצון טוב, משפיל את השותף הפלשתיני ומעורר ספקות באשר לרצינותו". ולשם מה לבזבז אנרגיה, הרי "בסופו של דבר, תחת לחץ כבד", נתניהו "יסכים לוויתור הסופי", אז לא חבל על הזמן?
הדברים הללו אינם חדשים למי שקורא את חרטומי התקשורת ואת חכמיה - מבחינתם, אין לנתניהו אידיאולוגיה, לא השקפת עולם ולא ראייה היסטורית, ודרישות הביטחון הן בסך-הכל הזזת כלי משחק בבזאר מזרחי. הבעיה של נתניהו, אליבא דאינדיק, היא ש"ביסודו של דבר, נראה שחסרה לו נדיבות הרוח". מה איתך, תעשה מערוף ותוותר על בקעת הירדן, לא? מה עם גב ההר - מבטיחים לשמור ששום מטורף בן 16 לא יכוון משם טיל כתף לנתב"ג, לא? וירושלים, תלמד מאהוד ברק, מה יש לך בעיר העתיקה? והפליטים, לא תרשה קליטה של מאה-מאתיים אלף, מיליון? איי, חסרה לך נדיבות רוח. שנתיים בלבד קודם למכתב, הציע ראש הממשלה
אהוד אולמרט לאבו מאזן ב"נדיבות רוח" של הוריקן, תוכנית ויתורים, שכללה כמעט הכל. זה לא הספיק לשותף הפרגמטי. מדוע יספיק, אם תמיד יהיו לו פרקליטים כמרטין אינדיק שיאשימו את ישראל?
4. הדברים הללו נאמרו שנייה לפני שהמזרח התיכון שינה פניו לחלוטין וחזר למבנים השבטיים הקדומים, בטרם התוודענו לארגון מדינת האיסלאם ולהתעוררות מלחמות הדת, לזרם הפליטים ולנדידת העמים באזור וממנו לאירופה. להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו דרכי ענווה. ולא נחה דעתו של אינדיק, עד שהוסיף ביקורת על ביקורת: "המצב מסתבך עוד יותר" בשל דרישת נתניהו ל"רעיונות יצירתיים". שכן "חשיבה מחוץ לקופסה רק תעכב את המו"מ משום שהקופסה כבר מוגדרת היטב". בדיוק לוז הטענה השמאלית אצלנו: "כולם יודעים" את המחיר ומה התוצאה הסופית של המו"מ, אז מדוע לחכות? בוודאי, כולם יודעים, חוץ מהשותפים למו"מ. השמאל הישראלי היה תמיד חזק במו"מ בינו לבין עצמו ובקביעה מה ירַצה את הפלשתינים. בעקיפין, לא רק אנחנו, גם השותף/יריב ערבי-פלשתיני זוכה ליחס פטרוני, משום שכולנו שחקנים בתַצרֵף האמריקני, כמו במשחקי השלום אצלנו.
אינדיק הוסיף הערה בעומק של שלולית חרֵבה: נתניהו חושש "שיראו בו 'פראייר'" (הוא כתב "freier"). הנה, נמצא שורש כישלון השלום. ומה לנו מאה שנות סכסוך ועשרות שנות מו"מ וטרור אינסופי, אם נתניהו פוחד "להיות פראייר". לא ייאמן. את מי שלחו האמריקנים לתווך?
בסופו של דבר, לא אינדיק הוא הסיפור, אלא הקיבעון הפסיכו-פוליטי של האמריקנים ושל חלקים בתוכנו, המשוכנעים שאנחנו נמצאים עדיין בשנות ה-80. יום הכיפורים הבא עלינו לטובה הוא זמן מתאים לתשובה - שיבה מהריחוף המדיני חסר הבסיס אל קרקע המציאות, שיבה אל אמיתות היסוד של הציונות. גמר חתימה טובה.
