לעיתים קורה שציבור השרוי בסיאסטה, זקוק לצלצול אזעקה צורמני במיוחד, כדי שיתנער מחיבוק האשליות ויעכל את המציאות. זו הייתה תרומתו הייחודית של מעשה הנבלה שעשו מי שהוגדרו "שגרירים בכירים לשעבר", שביקשו להשפיע על ממשלת ברזיל, שלא תסכים למינויו של
דני דיין לשגריר ישראל בברזיליה.
דווקא בימים בהם מתגברים מאמצי תנועת ה-BDS להרחיב את החרם על ישראל, ותעלוליו החוזרים ונשנים של
האיחוד האירופי להקל את עבודתם של המחרימים, דווקא עכשיו היינו זקוקים לתזכורת, כי תנועת ה-BDS אינה לבד. היא אינה מורכבת רק מפלשתינים קיצונים הדוגלים בהשמדת ישראל, מאנטישמים מסורתיים שתפשו טרמפ נוח, משמאלנים רדיקלים שעצם אזכור השם "ישראל" גורם אצלם לתגובה פבלובית ומבורים אירופיים העטופים בצדקנות פוסט-קולוניאלית. לחבורה הזו יש משת"פים מקרב השמאל הקיצוני בישראל.
תקציר סיפור המעשה, כפי שפורסם לראשונה "בביטאון הפלשתיני בשפה העברית", הארץ: קבוצה של פעילי שמאל, ובהם שלושה דיפלומטים בכירים לשעבר: ד"ר אלון ליאל (שגם היה מנכ"ל משרד החוץ), פרופ' אלי בר-נביא (השגריר בפריז לשעבר) ואילן ברוך (השגריר בדרא"פ לשעבר), יחד עם מוסי רז (לשעבר ח"כ מטעם מרצ) נפגשו עם שגריר ברזיל בישראל, וביקשו לשכנע באמצעותו את ממשלת ברזיל שתתנגד לקבל את דני דיין, כשגריר ישראל בבירה ברזיליה.
הרביעייה הזו טענה, כי הסכמה למינויו של דיין תעניק (רחמנא לצלן) לגיטימציה בינלאומית למפעל ההתנחלויות. שכן, דיין מתנגד לרעיון שתי מדינות, שלא לדבר על כך שחטאו (בעיני המתלוננים) הוא כבד מנשוא: הוא גם מתנחל וגם היה יו"ר מועצת יש"ע לשעבר.
העובדה שעל הקבוצה גם נמנה ח"כ מרצ לשעבר, מוסי רז, שלא היה דיפלומט, מקורה בכך שרז עומד בראש גוף הקרוי "פורום ארגוני השלום", הפועל למען פתרון שתי מדינות. היא גם מסבירה מדוע חברי קבוצת שמאל הקיצוני הזו, ערכה גם פגישה בנושא עם נציגי הרשות הפלשתינית, כדי שגם הרשות תפעל לסיכול המינוי.
בנקודה זו חובה לשאול, האם הפורום הזה דן גם בסקר טרי שערך הסוקר הפלשתיני הבכיר ביותר, ד"ר חליל שקאקי, ואת תוצאותיו פירסם
אהוד יערי בערוץ השני. הסקר הזה גילה כי 51% מהפלשתינים מתנגדים לפתרון שתי המדינות. על-פי ניסיון העבר, מותר לשער שהתשובה תהיה שלילית.
פרסום דבר הפגישה, עורר כצפוי גל של תגובות נזעמות ברחוב הפוליטי. התגובה הקטלנית ביותר הגיעה דווקא מכיוונה של ח"כ
שלי יחימוביץ' (
המחנה הציוני). בפוסט שפרסמה בפייסבוק, תקפה יחימוביץ' את השגרירים לשעבר: "זה כל-כך מרגיז ומקומם אותי כשבמחנה הפוליטי שלי מתנהגים באופן נפסד ומגונה, וגם, תסלחו לי, אידיוטי".
היא הוסיפה ושאלה: "מה אתם רצים מייד לממשלת ברזיל? יש לכם בעיה עם זה שהוא איש ימין? שהוא מתגורר בהתנחלות? תרעישו עולמות ותעשו קמפיין כאן בישראל. נתווכח, נעלה טיעונים. מה אתם רצים לממשלה זרה שתסכל החלטה שלטונית של ממשלת ישראל? בהמשך שיבחה חברת הכנסת את המינוי ("ראוי מאין כמותו מאיזה צד שלא תהפכו את זה").
ח"כ יחימוביץ' הראויה למחמאות על-כנותה ואומץ ליבה (היא עוד תשלם על-כך ביוקר, כשתוקע אל עמוד הקלון בעיתון הארץ, על-ידי החבורה המתרכזת בו, והסבורה שהשמאל הישראלי הממוסד רכרוכי מדי ו"בגד" בעניין הפלשתיני), אבל היא נגעה בשאלה המדויקת ביותר: היכן על השמאל הישראלי לנהל את מאבקיו, בארץ או בחו"ל?
הוגה הרעיון של הוצאת המאבק לחו"ל, שם יש לו סיכויי הצלחה מרובים יותר מאשר בארץ, היה ככל הנראה האדמו"ר
יוסי שריד. זאת, אחרי שהגיע למסקנה כי לשמאל הישראלי אין סיכוי להגיע לשלטון בדרך דמוקרטית (יען כי העם מטומטם וכדומה). לכן החליט כי מותר לנסות ולהשפיע מבחוץ. כלומר, לשכנע את ארה"ב, אירופה, כל אחת לחוד ושתיהן גם יחד, לכפות על ישראל פתרון מדיני "שיציל אותה מעצמה".
ארגון "שוברים שתיקה" למשל, אימץ מזמן את הרעיון, כמוהו ארגוני שמאל קיצוני נוספים, המופיעים תחת שם הקוד "ארגוני זכויות אדם". "שוברים שתיקה" טוען שמטרתו להשפיע על דעת הקהל בישראל, אבל זה לא מנע ממנו לפתוח תערוכה של מרכולתו דווקא ב...ציריך. ניסיון של הארגון לפתוח תערוכה דומה בקלן, סוכל בהתערבות שגרירות ישראל בגרמניה.
לאחרונה שיפץ שריד את התיאוריה הבסיסית שלו, כשהוסיף לה ממד שהזכיר מייד את התבטאותו האנטישמית של הגנרל אוולין בארקר, מי שהיה מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל המנדטורית, וטען שאת היהודים יש להכות בכיסם. יוסי סבור שסנקציות כלכליות על מדינת ישראל, הן שיביאו את הישועה (לשמאל ולמדינה).
בראיון עימו בגלי צה"ל, ביום שני, אישר אלון ליאל שזה בדיוק הכיוון. הוא נשאל מדוע הוא וחבריו פנו לממשלת ברזיל ולא ניסו לפעול נגד המינוי בארץ. דבריו מדברים בעד עצמם: "אם הייתי חושב שהמחנה שלי יכול להגיע לשלטון, אז הייתי עובד בישראל", אמר הדמוקרט הידוע ליאל.
"האידיאולוגיה שלי לא יכולה להגיע לשלטון בעתיד הנראה לעין. את רעיון שתי המדינות אפשר להציל רק דרך פניה לדעת הקהל העולמית, כי אם נסמוך על הציבור הישראלי, לא יהיה אפשר להקים שתי מדינות".
אבל זו הייתה רק ההקדמה לפאנץ-'ליין. מי שעדיין תוהה לאיזה שפל מוסרי מסוגל השמאל הקיצוני שלנו להגיע, חייב היה לשמוע מה השיב אלון ליאל לשאלה שהצליח להשחיל לו
עמית סגל, בקשר לעמדתו של ליאל כמי שצידד בנסיגה מרמת הגולן תמורת הסכם שלום.
במקום להידרש לפעילותו בנושא זה עד זמן קצר לפני שפרצה בסוריה מלחמת האזרחים הבלתי נגמרת, שכבר גבתה את חייהם של יותר מ-300 אלף קורבנות, העדיף ליאל להתייחס למגעים שהיו בין ישראל לסוריה לפני 12 שנה, והשמיע את האמירה הבאה, שאפילו ההגדרה "הזויה", קטנה עליה.
"מי יודע, אמר ד"ר אלון ליאל, אם היה אז ב-2004 וב-2006 הסכם בין ישראל לסוריה כמו שיש הסכם בין ישראל למצרים, אולי לא היינו רואים היום מיליוני פליטים בורחים מסוריה"!!
שמעתם?
קחו רגע להתאוששות וללגימת מים. ועכשיו רבותיי, תשכחו משלטון הדמים העלאווי של אסד שהתיר לעצמו את השימוש בנשק כימי נגד אזרחיו; תשכחו מדאעש; תשכחו מג'בהת אל נוסרא; תשכחו מכל מה שסוכנויות הידיעות מספרות לכם בארבע השנים וחצי האחרונות.
ישראל, ולא מישהו אחר, היא היא האשמה בגל הפליטים ההמוני שנמלט מסוריה המתפוררת ומתדפק על שערי אירופה המבוהלת.
עכשיו, בפרוס השנה החדשה לא נותר לנו אלא רק לקוות, שבפעם הבאה לא תנסה קבוצת שגרירים לשעבר שלנו, לשכנע את האיחוד האירופי, כי ישראל אחראית בלעדית לצונאמי הפליטים המסתער על אירופה.
