הציניות בה אנו מתייחסים אל הפוליטיקאים שלנו מלווה אותנו כבר משנותיה הראשונות של המדינה, במיוחד בנוגע לנקיון כפיהם. מי שהיה יושב-ראש הכנסת בשנות ה-60, קדיש לוז, נודע על-רקע זה כאדם ישר במיוחד. באותן שנים נהגו לספר על אדם המאתגר את חברו: "תן לי שמות של שני פוליטיקאים ישרים". הלה יורה מיד: "קדיש לוז", שוקע במחשבות ארוכות ומפטיר: "קדיש לוז - כבר אמרתי?".
הדברים תקפים כיום במידה לא מועטה בשאלת הגיוון של התקשורת הישראלית. תגידו לי שמות של שלושה דתיים בכירים בתקשורת. אז סיון רהב-מאיר,
עמית סגל - נו, וסיון רהב-מאיר ועמית סגל כבר אמרתי? נכון, אפשר לציין עוד כמה וכמה שמות, אך בצמרת ממש - שם אין דתיים. שלא לדבר על חרדים.
בשלושת ערוצי הטלוויזיה אין עורך ראשי דתי, אין עורכים דתיים למהדורות המרכזיות, אין בהן מגישים דתיים, אין עורכים ומגישים דתיים לתוכניות האקטואליה החשובות. בקול ישראל ובגלי צה"ל אין עורכים, עיתונאים בכירים ומגישים בכירים דתיים. בעיתונים הגדולים אין מו"לים, עורכים ראשיים, עורכים וכתבים בכירים דתיים. באתרי האינטרנט המובילים אין עורכים ראשיים, עורכים וכתבים בכירים דתיים. בחברות הכבלים והלווין אין בעלים ועורכים בכירים דתיים. יש יותר דתיים בדרגי הביניים, אבל בין מובילי דעת הקהל, בין ה"טאלנטים", בין מקבלי ההחלטות - מקומם נפקד.
בודדים ביותר, אם בכלל
המצב הזה עומד בניגוד מוחץ למצב ברוב התחומים בישראל ובמיוחד בשירות הציבורי. יש לנו ראש שב"כ דתי (
יורם כהן) ועוד מעט מפכ"ל דתי (
רוני אלשיך). היו כמה וכמה אלופים דתיים, כולל סגן הרמטכ"ל (יאיר נוה). חובשי כיפות מפקדים על מיטב יחידות הצבא. שרים דתיים כיהנו ומכהנים בכמה מן המשרדים החשובים ביותר. בבית המשפט העליון יש שלושה שופטים דתיים ואחד מהם (
נעם סולברג) אמור להיות הנשיא בעוד כעשור. יש משנה דתי ליועץ המשפטי (
רז נזרי) ואולי הוא יהיה היועץ הבא. יו"ר הכנסת דתי (יולי אדלשטיין). הבעלים של אי.די.בי הוא דתי (
אדוארדו אלשטיין). יש שתי חתני פרס נובל דתיים (ש"י עגנון וישראל אומן). ואלו הן רק כמה דוגמאות, ולא דיברנו על דתיים-לשעבר שחלקם גאים מאוד ברקע שלהם.
ובתקשורת? אחד פה, אחד שם, אבל לבטח לא ייצוג הולם - לא מבחינת החלק באוכלוסייה ולא מבחינת ההשפעה הקיימת במגזרים אחרים. חשוב ביותר לומר: זאת לא בעיה של הדתיים; זאת בעיה של התקשורת. אני לא יודע בוודאות מה הדעות הפוליטיות של המו"לים, הבעלים, העורכים והמגישים; אני יודע היטב מי מהם דתי, וגם מי מהם ערבי ומי מהם עולה מברית המועצות-לשעבר ומי מהם יוצא אתיופיה ומי מהם בעל מוגבלות. ואני יודע שכל אלו - הם בודדים ביותר, אם בכלל.
זאת בעיה של התקשורת, כי זה מה שהופך אותה לבועה מנותקת. זה מה שמוביל אותה לנקוט בדעות חד-צדדיות ומונוטוניות. זה מה שגורם לה לראות דברים מהרהורי ליבה, כמו התחזיות המופרכות לפני הבחירות. זה מה שהופך אותה לאשכנזית-חילונית-צפונבונית; זו לא תדמית, זו האמת הדמוגרפית. וזה מה שגורם למשבר המתמשך והקשה שבו מצויה התקשורת הישראלית.
זאת הבעיה של כולנו
בגלל ההרכב הדמוגרפי הלקוי שלה, התקשורת הישראלית לא מסוגלת לשקף מצוקות-רוחב, דעות והישגים של ציבורים שלמים. תנו לה סוגיות של דת ומדינה - ותוכלו לדעת מראש בדיוק מה ייאמר. תגידו לה "ערכים יהודיים" - ולא תתקשו לצפות לאן היא תיטה. הסיבה פשוטה: אין שם למעלה אף אחד שחושב בצורה שונה, שמייצג את עמדותיהם של מיליוני ישראלים חובשי כיפות.
הבעיה רצינית, נרחבת ועמוקה עוד יותר. התקשורת יכולה להביא מדי פעם, אולי בנימה של התנשאות ואולי מתוך חובה "לעשות מעשה טוב", סיפור כזה או אחר על בעיה כזו או אחרת של מגזרי מיעוט. היא מצוינת במציאת החריג (השלילי, ככל הניתן) ובהצגתו כאילו הוא משקף ציבור שלם. היא לא מסוגלת (ולא רוצה) להבין מה פירוש להיות מודר מעבודה, כי אתה חובש כיפה או כי את ערבייה. אין לה כלים לתפוס מה המשמעות של לנהל חיים בכיסא גלגלים. היא לא יודעת לשקף דעות של בחורי ישיבה מבני ברק ושל מובטלים מסכנין. היא לא מבינה מה פירוש שמחת סיום הש"ס ומהי משמעותו של חג הקורבן.
כל זה מוביל לכך שרבים-רבים בציבור הישראלי אינם מאמינים לתקשורת. וכאן זו הופכת להיות בעיה של כולנו - לא כולנו העיתונאים, אלא כולנו אזרחי ישראל. בלי תקשורת חופשית ואמינה, אין דמוקרטיה. בלי זרימת דעות ומידע, האזרח לא יכול לגבש את דעתו השקולה בבואו להטיל את הפתק לקלפי. כאשר התקשורת הממוסדת חיה בתוך עצמה, האזרח מחפש חלופות - ומוצא אותן במקומות חסרי אחריות כמו הרשתות החברתיות.
התקשורת יודעת יפה מאוד לדרוש מאחרים אפליה מתקנת; היא לעולם לא תדרוש את זה מעצמה. כי התקשורת הישראלית היא אלופת העולם בהצבעה על פגמים וליקויים של אחרים, שזה בסדר גמור וזו חובתה; היא תגיע למקום האחרון בתחרות של מי שמסוגל לתקן את עצמו. אם המו"לים, הבעלים והעורכים לא יתעוררו ולא יתחילו לגוון את כוח העבודה שלהם, הם יגלו מהר מאוד שנשארו לבד, להשתכשך ולהסתכסך בתוך הביצה שלהם ששוב לא תעניין איש.
