הטור שלהלן לא יפורסם ב
עיתון הארץ. הליברליזם, החתרנות האינטלקטואלית, אידיאולוגיה של מהפכה מתמדת, זכויות האדם והאזרח,
חופש הביטוי, כל אלה בטלים ומבוטלים אל מול החלטות של מי שבידם אותם מספריים מפורסמים של צנזורים מתקופת הדינוזאורים, או מיומנות מיוחדת ללחוץ על Delete. אין זו מיומנות במדעי המחשב או מדעי המחשבה אלא אינסטינקט נקמני ראשוני, יצר פרימיטיבי המבקש לנקום. האידיאולוגיה המקיפה נעצרת אל מפתנם האישי, הסובייקטיבי, המתארת מציאות שאין בה אלא ההפך הגמור מהטפותיה. ההגמוניה היא שלהם כפי שלטיפונדיות רחבות ידיים, פרי של גזל והתעמרות, היו לנחלת אבירי ימי הביניים. התשובה ידועה מראש, דא עקא, המאמר יישלח למערכת ולו רק למען תאושש את הנחתי.
מאמרה של רוית הכט, "
מי מפחד מבני ציפר", קרי כתב ההגנה על "בשר מבשרו" של השמאל ושל
עיתון הארץ, הוא בראש ובראשונה, הוכחה להתנשאות נוסח "מדוע אנשים המצטיינים בדרך כלל בתבונה חדה ובתארים מכובדים נוהגים כילדים טרם הבשלת התבונה?", מבקש להכשיר את מעשיו של ציפר כי "הוא בשר מבשרו של השמאל, כי הוא עמוד תווך בעיתון 'הארץ', כי הוא דמות ידועה בעולם הספרות וכו', ועל כן מצופה ממנו לכבד את כללי המקום ואנשיו, כלומר להשתמש בכישוריו, כלומר לכתוב בצורה יפה את מה שחברי הקבוצה רוצים לשמוע".
לו הייתי שמאלן מוצהר מסוג אלה אשר הכט מפנה אליהם את חיצי ביקורתה, הייתי, אולי, נעלב. לא, לא משום שיש במהות ממה להיעלב, אלא משום שביקורתה של הכט צריכה להעליב כל איש שמאל. הכללה, יען כי אנשי השמאל מצפים מציפר להיות שמאלן בכל מאמריו, זו הכללה שאפילו פסיכולוגים חברתיים עדיין לא מצאו לה סימוכין במחקריהם.
אלא שכדי להגן על ציפר ובאמצעות זאת להבליט את העליונות המחשבתית, המקורית כל כך, אל מול ה"ילדותיות" של אינטלקטואלים או אנשי רוח מדופלמים, הכט עושה שימוש באנטי-תזה של השמאלן המצוי: ציפר הוא "שובב", המבקש להרגיז את הבריות בכתיבתו ובמעשיו. יש בטיעון הזה פרדוקס עמוק, אך מה לאביון בלתי מוכשר שכמותי, "ילדותי" עד אימה ממש, להפריך תיאוריות "מדעיות" המופצות לכל דבעי. בעיני הכט, "הניהיליזם של ציפר, שבחסותו הכל בעצם משחק", בלתי מובן להדיוטות שכמותנו, או שמא גרוע מכך, דו-פרצופיות מחליאה של איפה ואיפה, של ספסרות בדם נקיים למען הצדקת הרעיונות "האוויליים" של השמאל.
"התפרקות והתפקרות"
בסיפא מאמרה הפילוסופי-אקזיסטנציאליסטי משהו, נועצת הכט את פגיונה בלב השמאל הדקדנטי, והסובל מאוטיזם תוך אבחנות פסיכואנליטיות מופלאות: "הוא (הניהיליזם של ציפר, צ.ר.) מאותת להם על התפרקות והתפקרות, על אובדן דרך ובלבול, על סכנת חיים אוטואימונית (הידד לידע הנרחב באימונולוגיה! צ.ר.) שדוגרת בתוך גוף לא חזק במיוחד, כזה שלא יוכל להכריע את המחלה לכשתתפרץ. החרדות האלו, חוסר הביטחון הזה, הם שראויים למחקר ולא טוריו של ציפר".
כל הסאגה ה"רפואית-מדעית" הזו נועדה למטרה אחת: "כשהוא (ציפר, צ.ר.) מבקר את משפחת אבו-חדיר על כך שסירבה לכלול את בנה במצבת זיכרון רשמית של מדינת ישראל, הוא הופך לשורף ילדים. כשהוא כותב שאבא שלו טען שלא הייתה שואה ארמנית, הוא הופך לסכנה היסטורית. כשהוא מארח בביתו את
בנימין נתניהו הוא נהיה משת"פ של הנאצים".
לא מן הנמנע שישנם כמה "הזויים" כאלה מן הסוג המוזכר במאמרה של הכט, אלא שהלה, בפוסלה את מומו של ה"שמאל" - בעצם במומה פוסלת. ההכללה של "שמאל", ההצדקה הגורפת, אולי הבנה מוחלטת, של מעשי ציפר הניהיליסט, כל אלה מצביעים על בורות, מחד-גיסא, ויהירות ותחושת עליונות מאידך-גיסא. יצר הפרסום של ציפר ש"חזר בתשובה" בכל ראייתו של הימין הפונדמנטליסטי ובראשו נתניהו, בעיטה בתחת לשמאל וקריאת תיגר על האידיאולוגיה שלו - לא אלה העלו את חמתם של שמאלנים משוקצים ו"ילדותיים", אלא התעקשותו של ציפר וכתבי חצרו, דוגמת הכט, הדבקים באמונתם שהם, ורק הם, השמאל ה"אמיתי", האינטלקטואלי, הבוגר ולא האינפנטילי כהגדרתה של הכט.
השמאל לא מת ואינו גוסס אפילו. שמאל אינו פוליטיקה בלבד אלא אידיאולוגיה מקיפה. דווקא בעידן הלאומנות והפונדמנטליזם הדתי, לשמאל יש תפקיד מכריע. ברגע שנפגשים עם מי שמסמל יותר מכל את העידן החדש, עידן שבו חופש העיתונות הצטמצם פלאים (תשאלו את
ארי שביט!) והדמוקרטיה הפכה למרמס, לצאת להגנת "שמאלן הניהיליסטי", ציפר, זה תרתי דסתרי.
