יהודי תימן - צאצאי מתייהדים ממלכת חמיר?

שלמה זנד תאר בסיפרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" את פרשת ההתייהדות של מלכי חמיר ותושביה של הממלכה בדרום-מערב תימן והגיע למסקנה שיהודי תימן אינם יהודים שמוצאם מארץ ישראל אלא צאצאי מתייהדים. זנד הזכיר את הגדוד היהודי שהורדוס שלח לעזרת הצבא הרומי בימי אוגוסטוס אך טען שרוב החיילים אבדו במדבר.

זנד ייחס לחיים זאב הירשברג, שפרסם מחקר מקיף על פרשת ההתייהדות בחמיר בסיפרו "ישראל בערב", הסקת מסקנה ללא בסיס היסטורי בטענתו שבתימן חיו יהודים מארץ ישראל ומספרם היה רב והם, בניגוד למתייהדים נשארו נאמנים לעמם ודתם.

אבל, קביעתו של זנד שיהודי תימן הם צאצאי מתייהדים היא חסרת בסיס. על ראשית ההתיישבות של היהודים בתימן אין ממצאים ארכיאולוגיים אלא רק אגדות ומסורות. על-פי אגדות ומסורות אלה היו חמישה גלי הגירה לתימן בתקופת המקרא. הגל הראשון של המתיישבים היהודים בתימן היה קשור בפיתוח קשרי המסחר בין ממלכת שלמה ומלכת שבא במאה ה-10 לפנה"ס. הגל השני כלל אף הוא סוחרים יהודים שהיו קשורים בקשרי המסחר של מלכי יהודה עם אופיר, ארץ הזהב. הנביא יחזקאל התייחס לקשרי המסחר עם ערב בתקופת הבית הראשון: "ודן ויון מאוזל בעזבוניך נתנו – ערב וכל נשיאי קידר המה סוחרי ידיך—רוכלו שבא ורעמה המה רוכליך (יחזקאל כ"ז, 19–22 ). אוזל הוא שמה הקדום של צנעא. הגל השלישי הגיע לתימן ב-627 לפנה"ס כאשר אנשי צבא שאליהם התלוו כוהנים ולווים עזבו את הארץ בהשפעת נבואות ירמיהו והתיישבו בהר נוקום לא רחוק מצנעא. הגל הרביעי כלל שבויים שהוגלו לתימן ב-587 לפנה"ס ע"י נבוכדנאצר מלך בבל. הגל החמישי כלל יהודים מבבל שהגיעו לתימן בימיו של נבונאיד מלך בבל (552 – 542 לפנה"ס).

אבל יש ראיות המבוססות על מקורות ספרותיים וארכיאולוגיים המעידות על קיומה של קהילה יהודית מימי הבית השני ואילך. יוספוס פלביוס כתב שהמלך הורדוס (37–4 לפנה"ס) שלח גדוד יהודי שמנה 500 חיילים לעזרת הצבא הרומי תחת פיקודו של אליוס גאלוס ב-25 לפנה"ס. על-פי מקור רומי, הצבא הרומי נשלח להשתלט על תימן בשל חשיבותה במסלול סחר התבלינים. זנד קבע שחיילי הגדוד אבדו במדבר אבל יש הסוברים שהם השתקעו בתימן. הסופר היווני אפיפאנוס כתב שפליטים יהודים הגיעו לתימן לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא בימי הקיסר אדריאנוס (135 לסה"נ). במערות הקבורה בבית שערים נתגלו קברים של יהודים מתימן שהארכיאולוגים מייחסים למאה ה-3 לסה"נ.

מאחר שממלכת חמיר היהודית התקיימה משלהי המאה ה-5 עד ראשית המאה ה-6 לסה"נ, הרי אין ספק שיהודים מארץ ישראל חיו בחמיר לפחות מהמאה ה-2 לסה"נ על-פי אפיפאנוס ועל-פי הערכת הארכיאולוגים. הארכיאולוגים סבורים שאם מערות הקבורה הן מהמאה ה-3, סביר להניח שהתיישבות היהודים קדמה במאה עד מאתיים שנה.

ההיסטוריון הנוצרי פילוסטורגיוס כתב בסיפרו על תולדות הכנסייה הנוצרית שהקיסר קונסטנטינוס שהכריז על הנצרות כדת האימפריה שלח באמצע המאה ה-4 לסה"נ את תיאופילוס בראש משלחת לממלכת חמיר כדי לנצר את החמיירים ותיאו פילוס אף הקים שתי כנסיות בברירת חמיר, ט'פאר. אבל, המשלחת הנוצרית נתקלה בפעילות מיסיונרית יהודית שמנעה את הצלחת המשלחת.

ואכן, הסופר הנוצרי תיאודור לקטור כתב שהחמיירים התנצרו רק בראשית המאה ה-6 לסה"נ. המלך החמיירי שבימיו הייתה ההתייהדות של משפחת המלוכה היה אבו כרב-אסעד (390–420 לסה"נ). המלך הושפע מפגישתו עם רבנים יהודים החל בשכנוע השבטים בממלכתו להתייהד. בהתחלה הוא נתקל בהתנגדות אבל בסופו של דבר השבטים קיבלו את היהדות. השליטים הביזאנטיים והכנסייה הנוצרית לא השלימו עם קבלת היהדות ע"י ממלכת חמיר. בימיו של המלך יוסף ד'ו נואס התנהלה מלחמה בין תומכי הנצרות בממלכה והחבשים הנוצרים שהיו בברית עם ביצאנץ ובקרב על עיר הבירה המלך החיימרי נוצח. ב-517 נכבשה עיר הבירה ט'פאר. על-פי כתובת אחת היה מספר ההרוגים 13,000 ומספרם של השבויים היה 9,500.

המלחמה בין החבשים לחימרים נמשכה וב-525 נחלו החמיירים מפלה בקרב זביד. יש גיסאות שונות על גורלו של המלך אבל, אין ספק שהוא מת ובזה הקיץ הקץ על הממלכה היהודית. רוב תושבי הממלכה המתייהדים קיבלו עליהם את הנצרות ורק היהודים שמוצאם מארץ ישראל סירבו לקבל עליהם את הנצרות ונשארו נאמנים לעמם ודתם. עם הופעתו של מוחמד קיבלו תושבי חמיר עליהם את דת האיסלאם ורק היהודים נשארו נאמנים לעמם ודתם.