איך אפשר לשתוק על הרצח הנתעב, של זוג הורים מול ילדיהם הקטנים, בלתי נתפס ואי-אפשר לשתוק, מול הרצח של חפים מפשע.
- יפעת ארליך עיתונאית מידיעות אחרונות: "רעד, שוב פיגוע, ואני לא מצליחה לשתוק, והזעקה מבהילה את הילדים, שמבקשים נחמה ודורשים הסבר ושואלים כמו שרק שילדים יודעים לשאול, דוגרי: מה יהיה עכשיו עם הילדים שנותרו בלי אב ואם? ומה נעשה אם זה יקרה לנו?".
- חנוך דאום מידיעות אחרונות, זועק את זעקת הכאב של הרצח הנפשע: "איזה אסון בלתי נתפס זה עבור ארבעה ילדים קטנים, לחזות במות הוריהם. להביט ברציחתם. לשמוע את זעקות הכאב. אלה תמונות אכזריות וקולות שלא ירפו מהם עד יומם האחרון. אכזריות נוסח דאעש פגשה את אבא ואימא שלהם וגדעה את מסלול חייהם".
אין ספק שהדברים שכותבים העיתונאית יפעת ארליך, והעיתונאי חנוך דאום, הן מציאות בלתי נתפסת, ארבעה ילדים קטנים מביטים ברצח הוריהם, דבר שלא ירפה מהם לעוד המון שנים ואם בכלל.
עוד נשמעים קולות של כאב ובצדק, באתרים החברתיים על הרצח המתועב, אין אדם בן אנוש שיוכל לעמוד מול רצח של הורים לעיני ילדיהם הקטנים, כל התקשורת זועקים מכאב, לדבר הנפשע והמתועב.
בערב שמחת תורה הפגינו אלפי תושבים מיושבי יהודה והשומרון, מול ביתו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו, לנוכח המציאות הקשה ביהודה והשומרון, ובמיוחד לרצח של יהודים חפים מפשע.
להפגנה הצטרפו גם שרי הליכוד כץ, לוין ואלקין, וחברי כנסת מהליכוד, קראו לראש הממשלה, להחמיר בענישה, גם הקבינט המדיני-ביטחוני התכנס לדיון מיוחד בירושלים על-רקע גל הפיגועים הרצחניים שאירעו בימים האחרונים. בקבינט הבטיחוני החליטו כי לאלפי השוטרים הנמצאים כבר בבירה יצטרפו מאות נוספים, ותועמק הפעילות בשכונות המזרחיות של הבירה.
המאמרים של העיתונאים, יפעת ארליך וחנוך דאום וההפגנה של מתיישבי יהודה והשומרון מול ביתו של ראש הממשלה בירושלים, אילצה את הממשלה לפעול בנחישות על-רקע הפיגועים הרצחניים, להציב יותר שוטרים ולהפגין נוכחות ויותר מזה לאכוף את הביטחון של התושבים.
האם זעקתם הכנה והאמיתית, של העיתונאים יפעת ארליך, וחנוך דאום, זועקים את זעקתם של ילדים שהוריהם נהרגו מול עיניהם בתאונת דרכים? מה יעשו מאות ילדים, שמבקשים נחמה ודורשים הסבר ושאולים כמו שרק ילדים יודעים לשאול, מה יהיה עכשיו עם הילדים שנותרו בלי אב ואם?.
האם אפשר להבחין בין רצח של יהודים על-ידי רוצחים מתועבים, לבין ההרג בכבישים? אין בכוונתי לעשות השוואה חס ושלום, אלא לראות הרס של משפחה, של הורים שנהרגו בתאונות דרכים מול ילדיהם, בדיוק להרס של משפחה שנרצחה על-ידי רוצחים.
המלחמה היא אותה מלחמה, הנשמות הן אותן נשמות הילדים הם אותם ילדים, והמשפחות הן אותן משפחות, ולנו אסור להבחין בין ההרוגים בתאונות הדרכים, לבין הנרצחים. המאבק אמור להיות על עיקרון של קדושת החיים.
לו רק היינו רואים שהקטל בדרכים, דבר שניתן להפחית בעשרות אחוזים, ויוצאים למאבק במלחמה יומיומית בקטל בכבישי הארץ, התקשורת הכתובה והאלקטרונית היו ממלאים את העמודים בזוועות של תאונות הדרכים, אזרחי המדינה, שרים, חברי כנסת ואנשי ציבור מצטרפים להפגנה המונית, וזועקים את זעקתם של הילדים, והרס של משפחות שלמות שנמחקו מעל פני האדמה. אין ספק שהממשלה הייתה מתכנסת לישיבת חרום ומחליטה להגביר את השוטרים בכבישים ואת האכיפה במלוא העוצמה ובולמת את הקטל המתמשך בכבישי הארץ. ההרג בכבישים ממשיך ללא רחם, עד לכתיבת שורות אלו נהרגו למעלה מ-300 אזרחים. זה לא גורל משמים אלא זה בידינו והאויב הגדול של הקטל בדרכים זה אנחנו.
