האינתיפאדה הנוכחית מהווה קדימון למדינה הדו-לאומית שעוד עתידה לקום בעזרתם האדיבה של השרים והח"כים מן הימין הקיצוני. כל מי שמבקר בירושלים בימים אלה, רואה לנגד עיניו המשתאות את "מיני ישראל" - הדגם המיניאטורי של ישראל העתידית. הבטונדות שאמורות לעצור את הרוצחים(!), גדודי החיילים והשוטרים המציפים את העיר, הדריכות העליונה שמא עוד איזה מחבל ינסה לדקור למוות יהודים עוברים ושבים. ואין דרך להפריד באמת, כי העיר מעורבת, יהודים וערבים, והחיים חזקים יותר מכל רטוריקה מטומטמת של פוליטיקאים הזויים המוכנים למכור את מרכולתם הפוליטית בעבור נזיד עדשים. ירושלים היא ישראל בזעיר אנפין, ישראל הדו-לאומית עם כל המשתמע מכך.
זו המדיניות ה"חכמה" של ממשלת ישראל הימנית המובילה לאסון. רבים מבין חברי הממשלה והח"כים מן הקואליציה הם הסיקריים החדשים. מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית, יודע היטב לאן הובילו אותנו הסיקריים.
מה היהודים עושים? אין טעם להתייחס לאשמת מנהיגות הערבים בטרגדיה הפוקדת אותנו. אבו מאזן, החמאס, הח"כים הערבים - כל אלה תרמו ותורמים תרומה משמעותית ביותר לליבוי האש, להתלהטות היצרים, לתעמולה השקרית והאנטישמית. הם נושאים באחריות למצב הנוכחי. אלא שנשאלת השאלה, מה עושים היהודים כדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? האם ישראל נגררת אחר האירועים או שמא עליה להוביל מהלכים?
התשובה מצויה במציאות הנגלית לעיני כל: ישראל הרשמית מגיבה כל הזמן במקום ליזום. ישראל "השכילה" להצמיח מתוכה פונדמנטליסטים שטופי מוח ופוליטיקאים גסים ובזויים המנצלים את האירועים הטרגיים לעשיית הון פוליטי או אידיאולוגי. גם הם נושאים באחריות למצב הנוכחי על שום מעשיהם הנלוזים. התוצאות מונחות בפנינו. וזו רק ההתחלה.
ראש הממשלה מזכיר לכולנו שלדידו, פתרון שתי המדינות הוא הפתרון השפוי, הטוב ביותר ליהודים. הרשות הפלשתינית, וודאי הנהגת חמאס בעזה, אינן מוכנות להגיע לפשרה מתקבלת על הדעת, על-פי הצהרותיו של נתניהו וחבריו. האמת היא שנתניהו צודק אך זו אינה יכולה להיות מדיניות, כי המציאות גוררת אותנו אל עברי פי פחת.
אין סטטיות במה שקורה בזירה המדינית-פוליטית. חייבים ליזום, חייבים לפעול, חייבים להגיע לפתרון אופטימלי. אין זאת אומרת שישראל תיוותר עם כל תאוותה בידה, אך היא תישאר לבטח מדינה יהודית ודמוקרטית. זו מלאכה קשה מאוד להגיע למודוס ויוונדי עם האויבים המרים, ברם על הנהגה נבחרת לא רק לפתור בעיות קלות אלא גם בעיות קשות.
אוי לנו ממירי רגב סביר להניח שגורמי הביטחון השונים המליצו לקבינט לנקוט בצעדים כאלה ואחרים כדי להתגבר על גל הרציחות הנוכחי. מה הרבותא? כלום! מאז ועד היום היהודים מתמודדים עם גלי טרור רצחניים וכוחות הביטחון מנסים בכל דרך אפשרית לעצור את הטירוף הזה. לעומת זאת, מה עושים המנהיגים הפוליטיים? גם אם קשה לעכל זאת, גם העימות הנוכחי לא יסתיים בשדה הקטל, אלא סביב שולחן המנהיגים. יש להפנים זאת היטב, כי אחרת האכזבה של האזרחים עלולה להיות גדולה.
מומלץ גם לא ללכת שבי אחר הצהרות מטופשות של פוליטיקאים שיש בידם את "הפתרון הצבאי" או המענה הציוני המיידי למצב. זו תרמית פוליטית ותו לא. הדוגמאות בהקשר זה רבות. לקראת סוף השבוע חזרה להכות את דעת הקהל שרת התרבות והספורט של ישראל,
מירי רגב. היות שאין לי כל כוונה לשחק את משחקה הבזוי, הציני והגס, לצבירת עוד כוח פוליטי, לא אתנדב לעשות לה נפשות. אומר רק זאת: אוי למדינה שיש בה בכלל שרה מן הסוג של רגב. אוי למדינה שיש לה שרת תרבות כמו רגב. אוי למדינה שבה שרה כמו רגב מקפצת מאולפן לאולפן כדי למכור את תעמולתה שערכה ממש אפסי. אוי למדינה ששרה כמו רגב מאשימה את השר לביטחון פנים לשעבר במה שקורה כיום, ואילו ראש הממשלה פטור מכל אחריות, ושרי מפלגתה אינם נושאים באשם כלשהו. רק
יצחק אהרונוביץ'.
הצעותיה לגבי הר-הבית הן כל-כך מטורפות וטיפשיות עד כדי אימה. המתחרה שלה והמבקש להתעלות עליה, הוא השר
אורי אריאל. הפתרונות שלו, אם חלילה יאומצו, יובילו לקטסטרופה אמיתית. גם כמה חברים טובים של שני השרים שהוזכרו אינם נופלים בהזיותיהם לגבי הפתרון בהר-הבית ובכלל בישראל. רגב ואריאל, וחבורת הפונדמנטליסטים התומכת בהם, יובילו אותנו למדינה דו-לאומית.
הפתרון: היפרדות מהירה הרשות הפלשתינית עומדת על כרעי תרנגולת. לעת עתה, ההנשמה המלאכותית מאפשרת לרשות שבראשה אבו מאזן השקרן, הבלתי החלטי, האנטישמי, עדיין אפשרות לסכל את המזימה של הגורמים הקיצוניים ביותר בגדה, חמאס והתנועות האיסלאמית המטורפות. אם ישראל לא תשאף להיפרדות מהירה, תהיה הדרך אשר תהיה, מהר מן הצפוי נימצא במצב שביהודה ושומרון ישלטו אותם גורמים המתנגדים לרשות הפלשתינית.
אם כך יקרה, קיימות שתי אפשרויות ריאליות: מלחמה מתמדת של ישראל ביישות החדשה שתוקם במקום הרשות הפלשתינית, או כיבוש מחדש של הגדה. הפתרון האחרון הוא חלומם הרטוב של רגב, אריאל וחבריהם. גם האפשרות הראשונה אינה ממש מלבבת. בכל מקרה, אם מישהו חושב שניתן יהיה, בקונסטלציה זו או אחרת, להחריב את המסגדים בהר-הבית ולכונן מחדש את בית המקדש בשקט ובבטחה, אינו אלא כסיל.
הפתרון הוא היפרדות. אנו כאן והם שם. גם אם הטרור יימשך, ישראל תוכל להגן על עצמה טוב יותר מאשר כיום. כל מי שטוען אחרת יוביל, במתכוון או שלאו, למדינה דו-לאומית. כל מי שחולם שניתן להעיף את כל הערבים מן הארץ, כולל ירושלים, פשוט חייב אשפוז ומהר. מה שנותר הוא להביט אל ירושלים כיום ולדמיין את המדינה הדו-לאומית שתיכון כאן בעזרתם הנדיבה של הפונדמנטליסטים היהודים.
