אולי לא כדאי להשלים את גדר ההפרדה, מפני שכבר לא כל כך ברור את מי אנחנו מבקשים להפריד ממי. ביפו היו לא פחות הפגנות מאשר בשכם, ויש כבישים בגליל שאינם בטוחים ליהודים יותר מכבישי יהודה ושומרון. והיכן החומה שתמנע מערביי ירושלים, בעלי תעודות הזהות הכחולות, להגיע לפסגת זאב או לרעננה? ובכן, האינתיפאדה החדשה טשטשה את ההבדלים בין ערביי 67' לערביי 48' ובין שניהם לערביי ירושלים. "אינתיפאדת אל-אקצה" הוצתה ע"י תנועה איסלאמיסטית ישראלית בראשות המסית רא'אד סלאח, איש אום-אל-פחם והרוצח בתחנת האוטובוסים בבאר שבע היה בדווי מהנגב.
העובדות הללו מעלות בזיכרון, שעד שנת 1966 - שנה אחת לפני ששת הימים, מרבית ערביי ישראל היו כפופים לממשל צבאי, לרבות הגבלות תנועה. הם היו אזרחים הנתונים למשטר של כיבוש כדין אוכלוסיית אויב, וזאת - 18 שנים אחרי הקמת המדינה ובעצם 20, מפני שתקנות הממשל הצבאי נאכפו בפועל עד שנת 1968!. אוסיף זיכרון משלי: ב'תקופת ההמתנה' ערב מלחמת ששת הימים, כשהיהודים בארץ היו אחוזי אימה, ערביי יפו צהלו וחיכו בכיליון עיניים לגמאל עבדול נאצר שיבוא ויגאלם.
אולם למן ביטול הממשל הצבאי ואילך, ערביי ישראל נחשבו לאזרחים במלוא מובן המילה. האזרח, פרושה עליו חסות המדינה. היא מגינה עליו ודואגת לרווחתו, והוא חייב לה נאמנות. ולמרות שיש לערביי ישראל טענות לא מבוטלות של קיפוח, עובדה היא שהמדינה הלכה כברת דרך ארוכה לקראת מימוש אזרחותם.
כיום, כמעט 50 שנה אחרי ובעיצומה של עוד אינתיפאדה, האזרחים הערבים הגיעו לפרשת דרכים: מהו הדגל שלהם, דגל אש"ף שהניפו עשרות אלפים מפגינים בסכנין או דגל ישראל שהוא אצלם בבל ייראה?
הממשלה היא שחייבת להניח את השאלה הזאת בפניהם ולשים קץ למשחק הכפול שהם הורגלו לו: מקסימום זכויות מול מינימום חובות, וליהנות משני העולמות: מאיתנו - לדרוש דמוקרטיה מופתית ואם לא, להשחיר את פנינו בעולם, ואצלם בבית - לקיים את הרודנות המזרחית המסורתית. בשיחם ובשיגם א ת נ ו, הם מתעקשים על אמת צרופה ועל שקיפות מלאה כיאה למדינה מערבית מתוקנת, אבל לצורכיהם ולנוחיותם הם בוראים זהות שקרית ומציאות שקרית. כך סיפרו לעצמם ולעולם, שעל הר-הבית מעולם לא היה בית מקדש יהודי, ישו היה 'גיבור לאומי' פ ל שת י נ י ובכלל - היהודים אינם עם, כי אם דת בלבד ולדת לא מגיעה מדינה. מטבעות מחצית השקל, תרומה למקדש, שנתגלו בחפירות, מטבעות המרד היהודי ברומאים, נרות ההרס עם המנורות החקוקות עליהם, הכל - מורשת העם הפלשתיני.
ומלימוד לשונם להפריח כזבים לגבי העבר, דילגו אל הכאן ועכשיו והפכו גם אותו לשקר אחד גדול: הדוקר לא דקר - הנדקר תקף אותו, ואת הסכין שתלו בזירת הדמים ה...חיילים. וכשכבר אי-אפשר להתכחש והאמת סוגרת עליהם מכל צד - "הכיבוש" יכסה על כל הפשעים, הוא התירוץ הקבוע להכניס לחברתנו את הברבריות של דא'עש.
פרשת הדרכים היא גם ליהודים. מי שחושב הפוך ממך, זוכר הפוך ממך, רואה אפילו את המתרחש לנגד העיניים, שלך ושלו, הפוך ממך - האפשר לחיות עימו תחת גג אזרחי אחד? האירופים, במקום להטיף לנו מוסר, יבואו נא לראות, איך בעקבות הלשון השקרית ההופכת אור לחושך מגיעים גם האבן, הסכין וכדורי המוות. ומי שמשלים עם תרבות השקרים, מי שמיישם כלפיהם קנה מידה אחר, מקל וסלחני ועוצם את עיניו מלראות מתחת ל'עממיות' שלהם את הערמומיות, צפויה לו יקיצה אכזרית, כזאת שאנחנו חווים היום.
אמרנו "הם", אך האמנם כולם כך, אחרי 47 שנים שבהם החברה היהודית נפתחה בפניהם יותר ויותר והשפה העברית הפכה להיות שפתם השנייה, אם לא הראשונה?
עובדות: את חיי הילד היהודי בן ה-13 שנדקר בפסגת זאב והגיע לביח'ל ללא סימני חיים, הציל ראש המחלקה הכירורגית ב'הדסה' הר הצופים, הפרופסור אחמד עיד. ראש עיריית נצרת,
עלי סלאם, נזף בפומבי בחבר הכנסת
איימן עודה: "הרסתם לנו את העיר.. עשיתם תהלוכה, שרפתם את העולם. תשתוק, לך תעוף!" והעיתונאית לוסי אהריש גינתה בפומבי את מסע השקרים, מתוך הזדהותה עם התשתית התרבותית והמוסרית של מדינת ישראל. והיו הפגנות של מאות משתתפים בנוסח "מסרבים להיות אויבים", ולא מעט בודדים, ברמלה ובעכו למשל, התראיינו ולא היססו לומר שהם - 'לא בעסק'. רובם, סוחרים שחששו מהרס פרנסתם. ואכן, נתק משקי וחברתי בין יהודים לערבים יביא קטסטרופה כלכלית על ערביי ישראל כולם. שר הפנים,
סילבן שלום, הוסיף עליהם 200,000 עובדים ערבים מיהודה ושומרון המועסקים ע"י יהודים ומפרנסים מיליון נפש.
כולם צריכים להחליט, הלנו הם או לצרינו. ולכן יש חשיבות מכרעת להחלטת הקבינט להפעיל סוף-סוף את מכשיר שלילת האזרחות ו\או התושבות. מי שמניף כאן את דגל אש"ף לא יוכל להישאר אזרח, כי נאמנותו נתונה לפלשץין. ומי שמשתתף במהומות אל-אקצה או מגלה בפומבי אהדה לטרור - מפר אמונים למדינה, ופוסל בכך את עצמו לאזרחות.
וגם על התושב חלים כללי התנהגות, פן יישלח לעזה, פשוטו כמשמעו. תושב ירושלים יצטרך לבחור בין "הגיהנום הציוני" לגן העדן של רמאללה. אסור לתת לו לחיות כישראלי ולהרוג כפלשתיני. וערביי יהודה ושומרון יידעו, שמי שבמעשיו מכניס את עצמו לרשימת אויבי ישראל, לא יוכל להתפרנס מן היהודים, לא יוכל גם לאכול מידם וגם לנשוך אותה.
זה מה שעם ישראל מצפה לו מממשלתו - אולם הפעם במעשים, לא בדיבורים!.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
