לפני עשרים שנה נרצח ראש-
ממשלה בישראל. מישהו ניסה להרוג את הדמוקרטיה הישראלית השברירית ולסלק ראש ממשלה נבחר שלא באמצעות כלים דמוקרטיים. רצח ראש ממשלה הוא גם ניסיון לפגוע בדמוקרטיה שהיא אבן יסוד חשובה בחברה הישראלית ועל-כך אין מחילה ואין סליחה וחשוב שיגאל אמיר ישלם את מלוא המחיר על מעשהו הנואל שאי-אפשר להבין ואי-אפשר להצדיק בשום פנים ואופן!
ואחרי שכתבנו והדגשנו את זה צריך להתקומם נגד המאבק הבלתי פוסק של קרובי
יצחק רבין (אישתו המנוחה לאה שנאבקה בציפורניים על הנצחתו של בעלה מעל כל גשר, כל בניין ציבורי, כל כביש חשוב וכל רחוב ורחוב) ועד כמה מחסידיו השוטים ובראשם
איתן הבר שלא שוכח להזכיר את פועלו של רבין כאשר הוא מתבקש לחוות את דעתו בכל עניין בין אם יש או אין לזה קשר לראש-הממשלה המנוח או לא, ועד למקורבו של רבין שהיה מנכ"ל משרדו וניצל, באופן לא חוקי, כפי שקבע בית המשפט העליון את תפקידו ל"עשות לביתו"
שמעון שבס. הניסיון להפוך את רבין
האדם והמנהיג בשר ודם למעין קדוש שכל הרהור או ערעור על מעשה כזה הופך את ה"מהרהר" למינימום תומך ביגאל אמיר אם לא אחד שדחף אותו ונתן לא השראה או הרשאה לרצוח את ראש הממשלה הוא ניסיון פאתטי!
רבין היה אדם בשר ודם. כלוחם צעיר השתתף בפקודת בן-גוריון בירי על "אלטלנה" וגם כלוחם ומפקד בחטיבת "הראל" שנלחמה על פריצת הדרך לירושלים (שרבין נולד בה לפני 90 שנה ולימים נקבר בה). על תפקודו כלוחם ומפקד יש גם חילוקי דעות (למשל פרסומיו השנויים במחלוקת אומנם של ההיסטוריון הצבאי
אורי מילשטיין ואחרים). ערב התקופה מורטת העצבים של מלחמת ששת-הימים רבין כרמטכ"ל צה"ל לא עמד בלחץ והתמוטט (הגירסה הרשמית "הרעלת ניקוטין").
עזר ויצמן אז ראש אג"ם סיפר בפומבי לימים את הסיפור האמיתי על התמוטטו של רבין וזכה לאיבת עולם ממשפחת רבין בכלל ולאה רבין בפרט. רבין כרמטכ"ל זכה להיכנס לעיר העתיקה בירושלים ולצעוד לכותל המערבי, שעות אחרי שחיילי הצנחנים שחררו אותה ושבועיים לפני הרצחו אמר (בנאום בוושינגטון) "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל... אין לנו ויכוח בנושא אחד - שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינתישראל. אין שתי ירושלים, יש רק ירושלים אחת מבחינתנו! ירושלים אינה נושא לפשרה ואין שלום בלי ירושלים... ירושלים הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו וכך תהיה לעולמי עד!" איתן הבר לא היה מנסח זאת טוב יותר...
חסר ניסיון פוליטי
אחרי שחרורו מהצבא הפך לדיפלומט והיה שגריר ישראל בארה"ב שם גילה את החיים הטובים והמרופדים. בניגוד לתדמית שדאגו לטפח לו, רבין לא היה איש סגפן במיוחד והרבה לפני ברק, נתניהו, שרון ואולמרט, רבין ידע להרוויח הרבה כסף מהרצאותיו בארה"ב ולהפקיד את הכסף בחשבונות בנק עלומים ואסורים על-פי החוק דאז בבנקים באמריקה (בניגוד למה שחושבים, לבני הזוג רבין היו שני חשבונות זרים ולא רק אחד). לימים, גילוי החשבונות האסורים על-ידי העיתונאי
דן מרגלית גרם להתפטרותו של רבין מכס ראש הממשלה ב-1977. החשבונות האלו כנראה גם שימשו לרבין מעין "מקלט מס" ורבין לא שילם מס-הכנסה לא בישראל ולא בארה"ב על עשרות אלפי הדולרים שהרוויח.
למזלו, רבין לא כיהן בשום תפקיד רשמי אחרי חזרתו מוושינגטון ועובדה זו סללה לו את הדרך לראשות הממשלה אחרי חוסר האמון הציבורי בגולדה מאיר ומשה דיין שסרבו לקבל אחריות על מחדליהם ולהתפטר אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים. כראש ממשלה חסר ניסיון פוליטי בתקופה סוערת של דמדומי שלטון מפא"י תקופת שלטונו הראשונה כראש ממשלה היא לא משהו "שאפשר לכתוב עליו הרבה" פרט ל"מבצע אנטבה" ומריבותיו הגלויות והסמויות האינסופיות עם יריבו ההיסטורי המר
שמעון פרס אותו כינה לימים בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות" - "חתרן בלתי נלאה" וגילה ש"לא האמנתי לאף מילה שלו". לימים כשר-ביטחון בממשלת האחדות בפרוץ האינתיפאדה הראשונה לא מיהר לחזור מניו-יורק וכשחזר, אחרי ימים ארוכים יחסית, כשהאזור בער, הורה לחיילי צה"ל ל"שבור למתפרעים את הידיים והרגליים", אך כשמח"ט גבעתי אז אפי איתם פירש מילולית במדויק את רוח המפקד ונענש על-כך, רבין המפקד נעלם מהאופק.
רבין היה אנטי פוליטיקאי לטוב ולרע ולא היסס להביע במילים בוטות וישירות את דעתו על עמיתיו ובמיוחד על שמעון פרס ולהקתו - ל
יוסי ביילין קרא "הפודל של פרס" וצחוק הגורל הוא שלימים ביילין הוא שהוליך את רבין להגשים את הפנטזיות שלו ולחתום על הסכמים עם הארגון לשיחרור פלשתין וללחוץ את ידו של שנוא נפשו, יאסר עראפת בניגוד להבטחותיו ואמונותיו. הוא סלד מניסיונותיו האינסופיים של פרס לכבוש את השלטון בעזרת תרגילים פוליטיים מפותלים שאותם הובילו מלבד פרס גם שניים מגדולי הפוליטיקאים המניפולטריים והציניים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית -
חיים רמון ו
אריה דרעי בשם הבלתי נשכח "התרגיל המסריח", מה שלא מנע ממנו לרכב על גל הסלידה הציבורית מהשחיתות השלטונית שהודבקה בעקבות ה"תרגיל" דווקא למפלגה השלטת - הליכוד, עד ללשכת ראש הממשלה אחרי הבחירות בשנת 1992. רבין הניח לשנואי נפשו פרס וביילין להוליך אותו במחוזות אוסלו ההזויים עד להובלתו לבמת פרס נובל לשלום של אחד מגדולי הטרוריסטים של המאה העשרים יאסר עראפת שלא פסק, גם בנאומים חשאיים, להכריז שיצעד בראש מיליון שהידים לירושלים. הכריז וגם ביצע במחיר דמים נוראי! רבין אולי אחרי התלבטויות רבות הלך בדבקות רבה בדרך של יוסי ביילין תוך שהוא מזלזל במתנגדים הרבים כולל לא מעט שהצביעו בשבילו והאמינו לו, כי כידוע רביו היה פוליטיקאי "ישר" - לא יהיה מו"מ עם ראשי הטרור ו"מי שירד מרמת-הגולן יפקיר את ביטחון ישראל". כשהחליט "להפקיר" את ביטחון ישראל התקשורת לא נכנסה להיסטריה, איש מהפרשנים הבכירים לא דרש "דיון ציבורי" על התנהלותו המדינית החדשה של רבין, עליה לא ביקש את אמון הציבור - אלף בית בדמוקרטיה. רבין גם סרב להתחייב למשאל-עם כדי לפחות לקבל אישור על דרכו על דרכו החדשה. תושבי רמת-הגולן שבפניהם התחייב כאמור לא לרדת מהרמה שנדהמו כשירק להם בפרצוף ושינה את דרכו אמר בזילזול מופגן שהם "פרופלורים שלא מזיזים לי". על אזהרות ראשי האופוזיציה דאז כמו נתניהו, אולמרט,
בני בגין ואחרים גם כן הגיב בזילזול מופגן, לאמור "מה הטירונים האלו מבינים בביטחון לעומתי שאני מר ביטחון יודע", ואף התחייב - "לא הייתה אף קטיושה על אשקלון ולא תהיה".
דם ודמעות
מעניין מה היה אומר היום לנוכח ברד הקטיושות, הסקאדים והגראדים על כל ערי וישובי הדרום מעזה, ממנה מיהר לברוח "תחילה". העיתונאי
נחום ברנע, חתן פרס ישראל לעיתונות שמנסה להיות היום גיבור ישראל ולעצור באמצעות המקלדת שלו "קבלת אחת משתיים או שלוש החלטות היסטוריות החשובות ביותר בתולדות המדינה", שתמך כמובן מאוד במהלכיו של רבין, כתב בלהט ובהתרגשות בעמוד הראשי ב"ידיעות-אחרונות" ב-13/10/2000 יום לאחר הלינץ המזוויע בשני חיילי צה"ל ברמאלה: "די בדם ודמעות אמר
יצחק רבין על מדשאות הבית-הלבן לפני שבע שנים ומשהו - עת השלום הגיעה. מסתבר שרבין טעה. כולנו טעינו". כך מילה במילה, כתב נחום ברנע חמש שנים אחרי רצח רבין (אני שומר במגירה מכל משמר את גזיר העיתון ההיסטורי הזה!). ברנע בוודאי לא נחשב לתומך ולו בעקיפין ביגאל אמיר. ממש ההפך. חבל שברנע לא הצליח לעורר אז דיון ציבורי נרחב על דרכו המדינית של רבין - מה שנקרא בשם הקוד "הסכמי-אוסלו".
רבין ותומכי ממשלתו, שחצי שנה אחרי הרצח, בבחירות דמוקרטיות, התברר שהם המיעוט, לא היו יכולים להשלים עם המחאה הדמוקרטית שגם היו לה ביטויים סוערים, שפרצה באופן טבעי אחרי מהלכיו הדרמטיים של ראש הממשלה, שהוא עצמו כנראה לא היה שלם איתם ולא הבין, כפי שהוכיחה ההיסטוריה וכמו שכתב בפרץ רגעי של כתיבת האמת, אפילו הוד רוממותו ה"פרשן הבכיר" נחום ברנע עד כמה הוא טעה ועד כמה הדלת שפתח לעראפת תכניס בעקבותיה רוח רעה שתאיים להרוס את הערכים שרבין עצמו האמין בהם ובראש וראשונה ריבונותה ואחדותה של ירושליםכפי שהביע בנאום בוושינגטון שבועיים לפני הרצחו.
עדות וחוויה אישיים - בערך חודש לפני לפני שנרצח, זמן קצר לאחר חתימת
הסכם אוסלו השני, התקיימה בירושלים הפגנת ענק של מתנגדי ההסכם-הפגנה, בה השתתפו רבבות תחת הסיסמה "העם לא חתם". דרישת המפגינים הייתה שרבין יביא את אישור ההסכם למשאל-עם או ילך לבחירות. על המרפסת המפורסמת והמושמצת בכיכר-ציון עמדו בין השאר מנהיגי האופוזיציה נתנהיו, גנדי ואחרים. הנאומים היו לוהטים ונרגשים אך בשום אופן לא מה שנקרא לימים "הסתה". לאחר הנאומים (חלקם ארוכים מדי וחוזרים על עצמם) המפגינים היו אמורים לצעוד לכיוון הכנסת. נשברתי מהר למדי והתחלתי לצעוד הרבה לפני תום הנאומים לתפוס מקום תצפית טוב על הצועדים. בקצה כיכר ציון, הרחק מאוד מ"המרפסת" המפורסמת, בין כל הרבבות הבחנתי באור זרקורים חזק מופנה לעבר קבוצה קטנה של מפגינים. איכשהו פילסתי את הדרך בין ההמון והבחנתי בצלמי טלוויזיה רבים מצלמים קבוצת מפגינים קטנה נושאת שלטים שאי-אפשר היה להבחין בתוכנם. ראיתי את האדונים הנכבדים הידועים בראשות אבישי רביב, נושא השלט, שלימים התברר שהיה סוכן פעיל של השב"כ (כונה משום מה"שמפניה") וגרם המון נזק תדמיתי לימין.
כל זאת לא הפריע לתקשורת עד היום להפיץ את הסיפור השקרי! שהפוליטיקאים שעמדו על המרפסת ראו את רביב ואת השלטים המשוקצים שהחזיק (רבין במדי אס.אס) ולא עשו דבר במקרה הטוב. מעדות אישית של מי שהיה שם – שקר וכזב! התמקמתי בעליה של רחוב אגרון מול הסופר המפורסם ואחרי למעלה משעה ראיתי רבבות רבבות של מפגינים צועדים בשקט מוחלט ובידי רבים לפידי אש בוערים, לכיוון משכן הכנסת. שני דברים הדהימו גם אותי, שהייתי באותה תקופה סוערת רווית דם ומהלכים מדיניים שנויים במחלוקת בהפגנות רבות הוא השקט והסדר המופתי שבו צעדו הרבבות עם לפידים בוערים בידיהם וכן הרכב המוחים נגד מהלכיו של רבין - חלק גדול מהם לא היו חובשי כיפות מה שנקרא "
מתנחלים קיצוניים" אלא חילוניים רבים שחלקו בדרך דמוקרטית כשרה למהדרים על רבין ודרכו.
"לא מסריח"
הרבבות הגיעו לכנסת והפגינו בשקט מול בית-הנבחרים הישראלי שנציגיו דנו אם לאשר או לא את הסכם אוסלו ב. (שאושר כידוע בזכות מהל דמוקרטי ותרגיל פוליטי "לא מסריח" בכלל של רבין, תרגיל שכונה "המיצובישי של גולדפרב" וחבל להכביר במילים על הדרך העקומה שבה דאגו "אבירי הדמוקרטיה" לאשר כמעט בכח את "אוסלו ב."). קומץ מפגינים "מקצועיים" מהימין שתמיד תופסים טרמפ על ההפגנות השקטות, בראשותם של איתמר בן-גביר, פדרמן ושות' התקדם בשלב מסוים לעבר מכונית השרד של השר בנימין בן-אליעזר והצליחו להכות ברכב בזעם. התקשורת הפכה את התקרית המכוערת שרבבות המפגינים לא ראו אותה ולא היו שותפים לה "לאלימות המפגינים המוסתים שפוגעים בדמוקרטיה" - לא מיני ולא מקצתי! לימים כאשר מאן דהו זרק ביצה סרוחה בפיו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין התקשורת קיבלה את העניין "בהבנה "ואפילו בחיוך סלחני מסוים ולא נשמעה טענה היסטרית על "פגיעה חמורה בדמוקרטיה, אור אדום לדמוקרטיה" ועוד כל מיני בבלתי"ם.
כעבור כמה שבועות יגאל אמיר ירה ברבין וניסה לחסל גם את נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית שהוכיחה שהיא חזקה יותר מכל רוצח מנוול! מצד שני, אזרחי ישראל הוכיחו בגרות, ידעו להבחין בין גינוי חד-משמעי וללא תנאי של המעשה הנפשע שמבצעו ישלם כנראה את מלוא המחיר עד סוף ימיו, לא שעו לשטיפת המוח התקשורתית והצביעו ברובם, למרות הרצח, למי שלחם בכל הכלים הדמוקרטיים בדרכו של רבין והבטיח דרך שונה (ולא בטוח שהצליח אבל זה סיפור אחר כי כידוע, שוטה אחד זורק אבן חזקה לבור, אלף חכמים וכו').
רבין לא היה קדוש מעונה ולא כל מי שהתנגד לדרכו או הטיל ספק במעשיו ועשה זאת במסגרת הכללים הדמוקרטיים הוא "מסית" או "נתן השראה ליגאל אמיר". אנשיו של רבין גוננו עליו מפני כל ביקורת והבריחו אותו ממצבים מביכים בניגוד לתדמיתו כמנהיג הלוקח אחריות על מעשיו. כך עם "נשבור להם את העצמות", וכך בעת שנדרש להעיד ב"ועדת-שמגר" שחקרה את השתלשלות המאורעות שהביאו ל"טבח גולדשטיין". רבין שהיה גם שר הביטחון, סירב שתפורסם תמונה שלו יושב ומעיד בפני חברי ועדת החקירה (בניגוד לבגין ב"ועדת –כאהן", ברק ב"ועדת-אור" ועוד). ראש-הממשלה הוברח לאולם בית המשפט העליון (מקום מושבה של הוועדה) דרך מרתף הבניין ונכנס בכניסה אחורית בעוד שעל צלמי התקשורת נאסר להיכנס לאולם ולצלם את רבין יושב מול חברי הוועדה. בסיום עדותו, רבין הוברח כגנב בלילה הרחק מהצלמים שניסו לצלם אותו אפילו יורד ממדרגות האולם – לא בדיוק הפגנת מנהיגות. ככל שעבר הזמן מאז חתימת הסכמי אוסלו והמצב בשטח בניגוד להבטחות המנהיגים התדרדר, רבין הגביר את הפומפוזיות של נאומיו והיה ברור שהוא מתקשה לשכנע גם את עצמו בצדקת מהלכיו. אולם, ואולי בגלל כך, רבין הלחוץ התקשה לספק הסברים על הטרור הגובר בשטח. השיא היה כאשר נאלץ לחזור בבהילות מחו"ל לאחר הפיגוע הקטלני בצומת "בית-ליד". בשדה התעופה רבין אמר בזעם ש"אני אחראי לבטחונם של 97% מאזרחי ישראל - לאלו שלושה אחוז אחרים הוא התכוון?
כל מי שניסה אז, ובוודאי מאז אחרי הרצח לתהות בקול רם על מהלכיו של רבין, סומן על-ידי משפחתו ועל-ידי חלק נכבד מאנשי התקשורת (עד היום), ולא רק על-ידי חסידיו השוטים כמו איתן הבר (המקביל משמאל של
אורי דן המנוח חסידו השוטה של אריק שרון) כ"מסית", "מתלהם" ומה לא. הציבור הדתי, בוודאי החרדי, החושש מכל ביקורת, ושרבניו דורשים מחסידיהם לומר אמן אוטומטי לכל מילה שלהם גם אם אין בזה חוכמה יתרה, בלשון המעטה, על כל ה"סוטים" והמפקפקים למינהם נאסר להתבטא, להיות בקהל ומעשיהם והתבטאויותיהם נדחות באיבחה אחת - "חילול השם" ובזאת מסיימים את ה"ויכוח" וסותמים ל"מורד" את הפה, במקרה הטוב יותר, אם לא גורמים להחרמתו על כל הרע שכרוך בכך (ביחוד בציבור הדתי/חרדי המגובש שחי בקהילה סגורה). אוי למי ששואל שאלות מיותרות או מטיל ספק ולו הקל שבקלים בדרכו של "הרב".
הד מלהזכיר
במהלך ההיסטוריה האמריקנית נרצחו שני נשיאים - לינקולן וקנדי. אחרי רצח קנדי התקשורת האמרקאית לא נכנסה להיסטריה וטענה שסופה של ארה"ב קרב. על קנדי עצמו (וגם על אחיו בו שנרצח חמש שנים מאוחר יותר בעת מסע בחירות) נכתבו מאות ואלפי מאמרים וכתבות כולל אין ספור מאמרים "צהובים" שסיקרו את עלילות הצעיר החתיך בין הסדינים של יפיפיות רבות כולל
מרלין מונרו (כולל תאוריות קונספירציה שבני קנדי הם האחראים ל"רציחתה" של היפהפייה האגדתית) ועוד. בוודאי שהעיתונות האמריקנית והיסטוריונים דנו ודנים ממושכות בהחלטות חשובות שהנשיא שנרצח קיבל לטוב ולרע כמו הכישלון ב"מפרץ החזירים" בקובה, תחילת המעורבות הצבאית האמרקיאת בויאטנם ותיפקודו (המוצלח הפעם) של קנדי בזמן "משבר הטילים" בקובה, שעה שהיה נדמה שהעולם עומד על סף פריצת מלחמת עולם שלישית. אך אדם רציני לא חושב שאם דנים ומבקרים אפילו בחריפות מהלכים כאלו או אחרים של קנדי, זה אומר שהמבקר תומך ברצח הנשיא! אצלנו, הס מלהזכיר התנהגות אישית שלילית של רבין המנוח (הרגלי השתייה המופרזים שלו - "שתינו כמה דברים טובים ביחד", אמר אז כבוד הנשיא ויצמן - ומי שהבין הבין את הסיבות שהביאו להתמוטטותו ערב מלחמת ששת-הימים). ביקורת חריפה על החלטותיו המדיניות בקדנציה השנייה? אתה תומך ולו בעקיפין ברצח.
יצחק רבין היה בן אנוש והתנהג כך! משפחתו הקרובה שרוצה להפוך אותו לקדוש ולמגלומן מעל מידותיו האמיתיות עושה לו עוול! רבין בודאי היה מסתייג מהקמת מרכז ענקי ומפואר ל"מורשתו" בניגוד לשותפו לדרך שדאג להנציח את עצמו עוד בחייו בענק ("מרכז פרס לשלום") אין ספק שרבין היה דוחה על הסף בזעם לא כבוש את הרעיון לחגוג לו יום-הולדת 80 למשל ברוב פאר והדר "בהפתעה" כמו פרס. לפי מצב התרומות כמו שאני מבין, מרכז רבין עוד יזלול הרבה כספים ציבוריים עד שהציבור יאמר די ויתכן שהמרכז יהפוך בעתיד למרכז להנצחת כל ראשי ממשלות ישראל. רבין היה מנהיג בשר ודם ולא "רב" גדול, אדמו"ר או נחמן מאומן שצריך לרקוד סביב קברו וכל המהרהר או מערער בקול על דרכו "מחלל" את שמו! בקרב ציבור נאור, פתוח וליברלי מותר ואפשר לבקר ראש ממשלה, את החלטותיו ואת מעשיו כמו שהיה מותר להפגין ולנאום נגד מהלכיו בזמן אמת! שימוש באלימות ובודאי רצח של מנהיג על-מנת לבטל/לעכב החלטות שהתקבלו בדרך דמוקרטית הם כמובן דבר פסול ואין בכלל ספק בעניין, ומי שלא מבין או פועל בניגוד לכך יש להצר את צעדיו, אך יש לשמור בכל מחיר על
חופש הביטוי הדמוקרטי! לא כל הפגנה ונאומים נגד מנהיג במשטר דמוקרטי הם "הסתה" ומנהיגות צריכה לדעת להקשיב ל"עם" ולא לזלזל בו גם אם זה לא תקופת ערב בחירות (וגם אם המנהיג מבצע את מצע מר"ץ והמפגינים הם אנשי ימין רחמנא לצלן).
לגבי "מורשתו" של רבין-צריך לקרוא שוב ושוב את נאומו בוושינגטון, שבועיים לפני שנרצח, על אחדותה, שלמותה וריבונותה הבלתי ניתנת לערעור של ישראל בירושלים ולהבין שבצעדיו בשטח, רבין פעל בדיוק הפוך, גם אם בטוח לא התכוון לכך. זה מעיד כמה שגה בחותמו על הסכם עם עראפת, כמה לא העריך את כושר העמידה של אנשי "מחנהו" (ילדיו יובל ודליה קוראים בגלוי לחלק את ירושלים ובכך מחללים ומזלזלים ב"מורשת" אביהם שלא לדבר על ממשיכי דרכו הפוליטית כמו
אהוד ברק ואחרים ש"הולכים בדרכו" וגורמים לערעור מעמד ישראל בריבון היחידי בירושלים!).
גם היום אני מתרגש לשמוע את ההקלטה ההיסטורית מהלילה הנוראי ההוא לפני שש עשרה שנים שבו מודיע איתן הבר בקול נרגש אך בוטח לעם ישראל ש"ממשלת ישראל מודיעה בצער ובתדהמה שהלילה נרצח בת"א ראש הממשלה יצחק רבין". עד היום מזועזע מהרצח ובטוח שהרוצח צריך להינמק בכלא! אך מצד שני כמו רוב אזרחי ישראל אני יודע להפריד בין האסון של הרצח שאסור שיחזור לבין העובדה שרבין הלך בנתיב שמתנגדיו צדקו שאמרו בקול רם מעל כל במה באופן דמוקרטי ש"שלום ותום עידן הטרור לא יתקיימו בגלל חתימת ההסכם עם עראפת אלא ההפך הוא הנכון!"
אחרי שש עשרה שנים הגיע הזמן שהדמוקרטיה הישראלית תתבגר ולא תהפוך כל מי שמבקר מימין ראש ממשלה למסית לרצח! השתקה וזילזול של מבקרי המשטר גם היא "כירסום יסוד הדמוקרטיה"!
