נתחיל מעובדה פשוטה: יגאל עמיר איננו אדם דתי. מי שעובר על "לא תרצח", לא יכול לקרוא לעצמו "שומר מצוות". הרי יהיה זה מגוחך לחלוטין לומר, שמישהו שמניח תפילין כל יום ושומר שבת הוא שומר מצוות, לאחר שעבר על אחת משלוש העבירות החמורות ביותר, אלו שהדין לגביהן הוא "ייהרג ובל יעבור".

עמיר בוודאי לא יכול להצטדק בטענה שרצח רבין היה ציווי הלכתי. קודם כל, הוא לא פוסק הלכה. שנית, איש לא נתן לו פסק כזה והיתר כזה (על זה נדבר בנפרד). שלישית, גם אם מישהו היה נותן לו – זהו פסק חסר כל תוקף, כפי שאומרת הגמרא: "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעים?". כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה "לא תרצח", איש אינו יכול לצוות "תרצח". לכן, יש להסיר אחת ולתמיד מעל סדר היום את הטענה שהרוצח היה דתי שפעל ממניעים דתיים. עמיר יכול להגיד אלף פעמים את ההפך; זה לא מעלה ולא מוריד, כי יש אמת אוביקטיבית והיגיון בריא המוכיחים שהוא משקר.

כבר אמרתי ואחזור ואגיד זאת: לא נמצא אפילו רב אחד שקבע שיש ליצחק רבין "דין רודף". מי שמשתמש בהקשר הזה בביטוי הזה, הוא במקרה הטוב עם הארץ גמור ובמקרה הגרוע שקרן מוחלט. דין רודף מדבר על מצב ברור וחד-משמעי של אדם שעומד לרצוח את חברו, ואם אין שום ברירה אחת – מצילים את הנרדף בנפשו של הרודף. אין דין רודף אמורפי, אין דין רודף ציבורי, אין דין רודף על החלטות ועל כוונות. בקיצור: אין ולא יכול היה להיות דין רודף לרבין. ועובדה שאף רב לא הורשע ואפילו לא הועמד לדין ואפילו לא נעצר בחשד כזה.

רק לצורך ההתמודדות עם העלילה הזאת, שחיה ובועטת גם אחרי 20 שנה, נניח שנמצא איזשהו רב שהוציא פסק הלכה הזוי ובזוי שכזה. מיהו ומהו? מישהו בעל משקל או ערב-רב? האם עמיר בכלל נחשף לפסק הזה? והכי חשוב: האם די בדעת יחיד מטורללת כדי להכתים ציבור שלם ומסורת בת אלפי שנים? וכאמור: איש לא הצליח למצוא הוכחה כלשהי לקיומו של פסק כזה.

הכי הרבה מאשימים אותנו, את הימין, בהסתה שקדמה לרצח ואשר כביכול הובילה אליו. ראשית, מהי "הסתה"? דומה שלכאן יפים דבריו של ברנרד וולי, המסביר לג'ים האקר ב"כן, אדוני השר" שיש שמות תארים המשתנים עם שם העצם: אני בעל חשיבה מקורית, אתה תמהוני, הוא פסיכי. ובהשלכה לענייננו: אני מסביר, אתה דמגוג, הוא מסית.

תראו שתי דוגמאות מהימים האחרונים. נועה רוטמן, נכדתו של רבין, הגיבה בפייסבוק לשאלה "ברצח רבין יש חופש" במילים "אולי ברצח נתניהו יהיה" – ואיש לא צפצף (אחר כך הסבירה רוטמן שזה היה "בצחוק", כלשונה). עורך ב-ynet בשם גלעד הלפרן העלה לפייסבוק תמונה של נתניהו במדי ס"ס – ואיש לא התרגש (אחר כך הוא מחק את הפוסט). המסקנה המתבקשת: מה שבצד שמאל הוא חופש ביטוי, בצד ימין הוא הסתה.

שנית: בזמן אמת איש לא חשב שהאמירות הבוטות והגסות כלפי רבין היו הסתה. איש לא נעצר בעטיין, איש לא נחקר עליהן, המשטרה המשיכה לתת רשיונות להפגנות בהן נאמרו אותם דברים קשים ומיותרים. בזמן אמת, הכל נראה כחלק מחופש הביטוי. לכן, לבוא בדיעבד ולהאשים את כל הימין באחריות למה שבזמן אמת נתפש כלגיטימי – זו צביעות מאין כמותה.

שלישית, וזה העיקר: נניח שהייתה הסתה. על מי היא השפיעה? על שלושה פושעים שפעלו לבדם ועל דעת עצמם. זהו. לא קמה פה מחתרת ששמה לה למטרה להפיל את הממשלה, לא נוצרו תאים ששמו את רבין על הכוונת, לא היו התארגנויות של רוצחים-בפוטנציה. שלושה פושעים: שני אחים וחבר שלהם. רק אחד מהם החזיק אקדח, ואלמלא מחדלי השב"כ – הוא אפילו לא יכול היה להתקרב לרבין. המסקנה המתבקשת היא: לא היה שום קשר בין אותן הפגנות מכוערות לבין הרצח.

מאידך-גיסא, מה שנעשה לאחר הרצח הוא הסתה מכוונת כלפי ציבור שלם. קחו לדוגמה את העצרות לזכר רבין: הן נושאות אופי פוליטי מובהק ומתנהלות תחת הסיסמה "לא נשכח ולא נסלח". ואחר כך מאשימים את הציבור הדתי-לאומי שהוא מדיר מהן את רגליו.

אורלי גולדקלנג סיפרה במקור ראשון (23.10.15): "חלפו ימים ספורים בלבד עד שהבנו שההאשמה הקולקטיבית מנותקת-ההקשר הזו כאן כדי להישאר". כאשר עברה באוטובוס ליד מקום הרצח, היא נזהרה שלא לחייך כאשר שמעה שיר נעים באוזניות של הווקמן, "שמא איזה עיתונאי חרוץ יצלם את הדוסית כסויית הראש כשהיא מחייכת להנאתה בסמוך למקום הפשע".

אני מזדהה לגמרי עם הדברים. רעייתי זוכרת שהיא עברה עם בננו אריאל, שהיה אז בן חמש, ליד מקום הרצח והוא התעטש. מישהו הסתכל עליה במבט נוזף. ואפילו אם המבט לא היה כזה, זו הייתה התחושה שקיבלה אמו של ילד חובש כיפה.

גולדקלנג ממשיכה: "בימים שלאחר הרצח התחננתי לבעלי שיוציא מהספרייה הביתית כמה ספרים שקנינו בשבוע הספר האחרון, ביניהם ספרו של אורי מילשטיין, 'תיק רבין: איך תפס המיתוס'. אפילו את 'מקום תחת השמש' של בנימין נתניהו חששתי להחזיק אז בבית. באווירת הימים ההם קשה היה לנחש כמה רחוק ילכו חוקרי ההסתה". כן, זו הייתה האווירה. כולנו נתפשנו כאשמים. והכי מקומם: התפישה הזו באה מצידם של מי שקופצים נגד כל דבר שנראה להם כענישה קולקטיבית של משפחת מחבל או של כפר ממנו יצאו רוצחים. אבל להאשים מאות אלפים בפשע של אחד – לא הייתה, ואין להם, שום בעיה.

בזמן רצח רבין ובשנים שאחריו, כמעט כל התקשורת בישראל הייתה מן המרכז ושמאלה. לא היה מקור ראשון, לא היה ישראל היום, כמעט ולא היו עיתונאים דתיים בכלי התקשורת המובילים. באופן טבעי, התקשורת הזאת התגייסה להטלת האחריות הקיבוצית על הימין והדתיים, ונמנעה במופגן ממילוי תפקידה העיתונאי בכל מה שקשור למשפחת רבין. אפילו בגלובס, עיתון א-פוליטי מובהק, הרגשתי בכך על בשרי. מיד לאחר הרצח כתבתי מאמר קצר, שקרא להקים ממשלת אחדות לאומית ולהכניס את בנימין נתניהו לממשלה, כדי לאחות את הקרעים. המאמר נפסל.

הנה עוד דוגמא. נועה רוטמן כתבה את ספרה על סבה (העמוס בשגיאות עובדתיות מביכות) כאשר הייתה חיילת בשירות סדיר. היא קיבלה מקדמה של 200 אלף דולר, ולטענת רשות המיסים הכנסותיה ממנו הסתכמו ב-2.2 מיליון שקל. שאלתי את דובר צה"ל האם רוטמן קיבלה אישור לעבודה בזמן השירות ולנסיעותיה לחו"ל בעניין הספר (היא אף טענה מאוחר יותר, שאת כל הספר כתבה בחו"ל). תוך יום-יומיים קיבלתי הוראה מגורם בכיר מאוד בגלובס לרדת מהנושא. תשובה מדובר צה"ל, אגב, לא קיבלתי מעולם.

היחס הזה למשפחת רבין נמשך עד היום. אף עיתונאי לא שאל מדוע לבני הזוג יש מצבה מפוארת ומיוחדת בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, בניגוד למצבות הצנועות והאחידות שעל כל יתר הקברים. אף עיתונאי אינו תוהה מדוע יש יום זיכרון ממלכתי גם ללאה רבין, ומדוע "יום הזיכרון" נמרח על פני שבוע. לא ראיתי תחקיר שינבור בתקציב ההקמה הענק והמנופח של מרכז רבין. אז מה כן? – בפרומו לשידוריו לקראת יום השנה לרצח, ערוץ ההיסטוריה שם דגש על ההפגנות נגד רבין.

יש בימין מי שמאוששים בעקיפין את האשמה הקולקטיבית על-ידי כך שהם לא מרפים מתיאוריות קונספירציה הזויות יותר והזויות פחות. העיתונאי הוותיק חגי הוברמן לקח את זה למחוזות האבסורד במאמר שפרסם (23.10.15) בעלון "מצב הרוח" על ספרו של דביר קריב, לשעבר איש שב"כ, העוסק ברצח. כותרת המשנה של המאמר אומרת:

"מטרת הספר, כפי שקריב מעיד על עצמו, היא להפריך בעובדות את תיאוריות הקונספירציה השונות בנושא מעורבות השב"כ ברצח רבין. וזה בדיוק מה שקריב לא מצליח לעשות. אם יש משהו שלא נמצא בספרו של קריב, לכל אורך 300 עמודיו, אלו עובדות שיפריכו את תיאוריית הקונספירציה".

סליחה? מי שצריך להוכיח הוא מי שמעלה את תיאוריית הקונספירציה. איך אפשר להוכיח שמשהו לא קרה? כל מה שיש לחסידי תיאוריות הקונספירציה זה שמועות שהם ממחזרים לעייפה מזה 20 שנה. זה שיגאל עמיר הודה ושחזר – לא מספיק להם. זה שוועדת חקירה ממלכתית בחנה את הרצח – לא משכנע אותם. ועכשיו רוצים שהשב"כ יוכיח שהוא לא רצח. נו, באמת.

הבעיה היא, שמי שממשיך לחפור בתיאוריות הדמיוניות הללו, מפגין בכך שהוא לא מוכן להשלים עם עובדות הרצח – משום שהן לא נוחות לו. במילים אחרות: מי שרוצה שיגאל עמיר לא יהיה האשם (או לפחות לא האשם היחיד), בעצם אומר שהוא לא רוצה שאיש ימין חובש כיפה יהיה האשם – משום שגם הוא איש ימין חובש כיפה, ולפיכך גם הוא מרגיש אשם. די עם זה. היה רוצח אחד שנתפס על חם, הודה ושחזר. היו שניים שסייעו לו. בשני העשורים שחלפו לא נמצא אפילו עורך דין שיטען שמגיע להם משפט חוזר. סוף הסיפור.