"... בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, / בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ. /בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים / וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ...", כתב בשנת ה'תרצ"ד (1934)
אברהם שטרן ("יאיר")בשירו המפורסם, "חיילים אלמונים". מרשמו של "יאיר",לפני כשמונים שנה, למצב הנה נחישות - "... וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים / שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ, / אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי-אֲסוּרִים / לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ ...".
אחרי דיון קצר בעקרונות ההגנה בלוחמה בטרור (לוט"ר), הגענו לפסגה - לוחמה התקפית, כפי שמציע "יאיר" - הגנה וכיבוש. כמו בהגנה, גם בהתקפה צריכה המדינה מדינאים ומפקדים יצירתיים, מיומנים וחדורי-יוזמה, שמשוכנעים בצדקת דרכנו ורוצים בכל מאודם לנצח, ואינם מסתפקים בפחות מניצחון.
ואני מדבר על מדיניות (אסטרטגיה) התקפית ולא על הבלחות של מבצעים ספוראדיים, שתועלתם מפוקפקת ועלותם גבוהה.
אסטרטגיה התקפית צריכה להיות המשכה של אסטרגיה הגנתית ולא חלופתה. יעדיה רבים - בקֶרב האויב (המחבלים וקהלם) ובקֶרב עמנו. לפעילות התקפית מוצלחת יש תפוקה כפולה, בנוסף להישג המבצעי: דמוראליזציה של האויב והעלאת מוראל בקרבנו, ולהפך, חס וחלילה. בנוסף, פעילות כזו יכולה לתרום להרתעה הישראלית - גם אם מניעיה היו מלכתחילה נקם וענישה על פעילות חבלנית עוינת (פח"ע).
פעילות התקפית יכולה להתנהל נגד אנשים מסוימים בארגון הטרור (סיכול אישי) - מפקדים בכירים, גייסים, אנשי מודיעין, "מהנדסים", אנשי לוגיסטיקה,
אנשי מפתח וכיו"ב. מטבע הדברים, המדובר באנשים בכירים במערכת ולא בדגי רקק, למרות שלפיגועים נשלחים, לרוב, דגי הרקק. ארגון הטרור מכשיר במשך שנים את בכיריו. בגלל המידור, עם חיסול הפעיל, נכחדים הידע הארגוני והידע המבצעי שצבר. כלומר, לסיכולים אישיים - מבצעים מסובכים ועתירי השקעה - יש תמורה גבוהה ביותר מעבר ליסוד ההרתעתי וליסוד המוראלי שבהם.
ראוי לזכור, כי מבצעים של סיכול אישי מכניסים את ארגון הטרור לחששות ולמגננה. אנשיו מוטרדים יותר משרידותם ועוסקים פחות בשגרת פעילותם.
אני מניח, שאת הסכינאים מגייסות שרשרות גיוס, שמסונפות לבכירים ברש"פ, או בארגוני הטרור. פגיעה בראש הנחש יכולה להצמית שרשרת כזו -כאשר איתור דגי הרקק שבה כמעט בלתי-אפשרי.
לרבים מארגוני הטרור יש תשתית. ראינו פריסה של מחנות ארגוני הטרור ושל מתקניהם הלוגיסטיים בירדן (עד ספטמבר השחור 1970), בסוריה, בלבנון וברצועת עזה. גם לרש"פ יש תשתית, המשרתת פעילות טרור והסתה. פגיעה בתשתית זו יכולה לעצור פעילות מתוכננת, או להפריע לשגרת ההסתה, האימונים והארגון.
פעילות התקפית מסוג אחר הנה מניעת העברת נשק ואמצעי-לחימה לארגוני הטרור - כמו מבצעי השתלטות על אניות, שהעבירו נשק למחבלים,
1 או השמדת שיירות נשק, שנועדו אליהם. כמובן, הדבר אינו ישים לגבי סכינאים וזורקי אבנים ובקבוקי-תבערה.
פעולות התגמול פשטו רגל כבר בתחילת שנות החמישים, כיוון שהיו צפויות ונכנסו לשגרה פאבלובית. כדי להצליח, פעולת תגמול צריכה להפתיע, להיות נועזת ובלתי-צפויה - כמו הפשיטה המשוריינת "רביב" לגדה המערבית של התעלה בספטמבר 1969.
2 המחבלים בלבנון ובעזה התרגלו להתקפות חיל-האוויר, שפוגעות בבתים ריקים, ומפגינות למעשה את אזלת-ידנו. פעולות חיל-האוויר ופעולות התגמול נועדו בעיקר לתצרוכת של הציבור הישראלי. הן שידרו, שאיננו מבליגים על התקפות עלינו. לפעמים הן היו מבצעי נקם וענישה, אך תועלתן הייתה קטנה מאוד - אפילו בתחום הדמוראליזציה של המחבלים ושל תומכיהם.
עלות ההתקפה לאסטרטגיה של התקפה יש עלויות גבוהות. צריכים להכין בקפדנות את "בנק המטרות", ולעדכנו בהתמדה.
התקפות נושאות סיכון של חשיפת מקורות מודיעין - מעבר למחירן הממשי. לכן, צריך לעתים לשקול מחדש התקפות, שיכולות לסכן מקור חסוי.
להתקפות יש מחיר בינלאומי ניכר - בעיקר, כשהערבים נהנים מרוב אוטומטי בכל המוסדות הבינלאומיים, ואירופה הפנתה עורף אלינו. זו אינה סיבה להימנע מפעולה, אלא סיבה טובה למחשבה נוספת.
והתקלה העיקרית, שיכולה לקרות כששולחים כוח קרקעי לפעול בעומק האויב, הנה הסתבכותו, המחייבת מאמצים ניכרים לחילוץ
3 ואולי גם נפילה בשבי.
מחיר אחר לאסטרטגיה תוקפנית הנו ליבוי השנאה, שממילא קיימת, ולא מעתה. "הלכה היא בידועע̤שיו שונא ליעקב ...", הסביר רבי שמעון בר-יוחאי.
4 בפרק הבא: עקרונות הלוחמה בטרור הסכינאים
