|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות

הלאה הכיבוש

עם שחרור העיר העתיקה וקריאתו של מח"ט הצנחנים, מוטה גור: "הר-הבית בידינו", התפתחה תקווה בקרב יהודים רבים, לצד ההבנה של מוסלמים לא מעטים, שיהודים ישובו לפקוד את הר-הבית, מקום מקדשם המחולל, ולהניף בה את סמליהם. תקווה זו נגוזה תוך זמן קצר למורת רוחם של יהודים ולפליאתם של לא מעט מהמוסלמים
01/11/2015  |   טל בן דור   |   מאמרים   |   מראה   |   תגובות
מסגד אל-אקצה [צילום: מוטאח אל-חאטיב / פלאש 90]

היו אלו שלהי ימי שלטונה של האימפריה העותומנית על ארץ ישראל, עת תיעד הקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין בדפי יומנו שקובצו לימים לספר בשם "עתות סופה" (בתרגומו של אהרן אמיר, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תש"ם), את הלכי הרוח והנעשה בארץ בשנות כהונתו, שהחלו ב-1845 ונסתיימו ב-1863.

בספר מתוארים בפירוט מצבם של יושבי הארץ דאז, טיב יחסיהם עם שכניהם ועם השלטונות, כמו גם תפקידן ומקומן של הנציגויות הזרות, על אנשיהן ואורחיהן, שפעלו מתוקף הקפיטולציות שניתנו למדינותיהם, לאחר שסייעו לעותומנים להדיר את רגליו של מוחמד עלי, שליט מצרים, שמרד והשתלט על חבלי ארץ בואכה קושטא, בירת האימפריה העותומנית.

שבטים זה לא עם

רבים מבין יושבי הארץ הערבים-מוסלמים היו עסוקים אז במלחמות שבטיות פנימיות ונחלקו לשלוש אוכלוסיות עיקריות ושונות בתכלית: האיכרים הכפריים (ה"פלאחים"), העירוניים והבדואים, שלא היה גורם מובהק שאיחד ביניהם, למעט כריתת בריתות ארעיות בין ראשי שבטים כפריים לבין ראשי השבטים הבדואים שנקראו לבוא ממדבר יהודה, צפון הנגב או עבר הירדן, על-מנת לסייע למי מהצדדים שלחמו זה בזה, והסכמים בינם לבין עצמם בכפרים, בערים ובמרחבי הארץ, להרוג, להשחית, לשדוד ולחמוס זה מכפרו של זה.
בנוסף, עסקו חלק מאותם יושבי הארץ, המוסלמים בעיקר, בהתנכלויות חוזרות ונשנות לסובבים אותם, בין אם היו זרים, עוברי אורח, מיעוטים וכיוצא באלה, שהיו בדרך כלל חסרי הגנה ונעדרי חסות.

היהודים, ובפרט יושבי ירושלים, סבלו יותר מכל מהמצב הכללי. אילולא פרשה בריטניה את חסותה עליהם, היה מצבם העגום - עוני מחפיר, רעב כבד והתנכלויות קשות מצד הערבים המוסלמים - הופך לאסון, נוכח ההתעלמות וההפקרות המתמשכת מצד השלטון העותומני.

רבות כבר נכתב ונאמר על השלטון העותומני וטבעו, אך לא רבות נכתב על אופן טיפולו, במשך 400 שנות כיבושו את הארץ, בנושאים שוטפים ובטרדות היומיום, הרלוונטיים לימינו אנו.

הטיפול במיידי אבנים

מסתבר כי תופעת יידוי-אבנים על-ידי ילדים ונערים מוסלמיים לעבר מי שאינו בן דתם, ולא רק אל יהודים, אינה חדשה. הקונסול הבריטי מספר על אזלת היד בזמנו נוכח תופעה זו, בזו הלשון: "התברר לנו שילדי המוסלמים חדלו ממנהגם לרוץ אחר האירופים ולשיר חרוזים מעליבים. בכמה מקומות אחרים הצלחנו להפסיק את המנהג הזה כאשר ניסו בו; אבל בנבלוס (שכם) סוכלה עצתם של מושלים בנסותם להפסיקו, גם כשהייתה כוונתם לטובה. האבות הזקנים, שבלי ספק הסיתו את ילדיהם, לא נראו לעין; והילדים רכים היו בשנים מכדי שיטפלו בהם גם לו תפסום".

בראשית שנת 1855 מספר הקונסול על אירוע של זריקת אבנים וגידופים מצד "אחדים מילדי נבלוס הפרועים" לעברה של רעיית מיסיונר גרמני, שעה שיצאה היא לטייל בעיר שכם בעת ביקורם המזדמן שם. העניין הובא לידיעת אחד מראשי הפרוטסטנטים מבני הארץ שהביע מחאתו בפני השלטונות, עד שהורה המושל לתפוס כמה מן הנערים. בהמשך מדווח כי על הנערים נגזרו מלקות ומאסר של לילה אחד (יש לזכור כי חוק השב"כ לא היה תקף אז, וכלא טורקי לא קנה את "תהילתו" לשווא) שלאחריו התחנן ה"נוצרי הטוב" למען שחרור החוטאים, לא לפני ששמעו דרשת מוסר מפיו. בכך לא הסתיים הטיפול. המושל העותומני שלח "באמצעות השייח'ים האחראים בכל שכונות העיר, אזהרה ברורה לכל הנערים השובבים - ולהורים שעד אז היו הסיבה האמיתית להטרדה - עד שהושגו לאחר מכן התוצאות הטובות ביותר. עתה יכלו אירופים להתהלך ברחובות באין מפריע...".

כיום, עם התגברות טרור זריקות-האבנים לעבר ישראלים בכל רחבי הארץ, נשמעות הצעות של גורמים ואישים שונים לטיפול בבעיה ובשורשה. הדמיון רב בין האירועים, השיטה והנושאים באחריות דאז כן היום. אך האומנם אופן הטיפול של השלטונות דאז יכול להתאים לימינו אנו?

עלייה להר-הבית

לאחר שכבש סלאח א-דין את ירושלים מידי הצלבנים ב-1187, חזר הר-הבית לשמש מסגד ומרכז דתי מוסלמי. ב-1517 עברו ירושלים והר-הבית לשליטתה של האימפריה העותומנית, כשבמשך מרבית תקופת שלטונה נאסרה כניסתם של לא-מוסלמים להר-הבית. רק בשלהי השלטון העותומני, בעקבות רפורמות בממסד ובחקיקה, ניתנה הרשות ללא-מוסלמים להיכנס למתחם, אולם לשם כך נדרש אישור מיוחד (פירמאן) מפֶחה העיר ומהשולטן, דבר שאיפשר לראשונה את חקר הר-הבית.

הסטטוס-קוו, שלפיו נמנעה עליית מי שאינם מוסלמים להר-הבית, החזיק מעמד למעלה מ-300 שנה. במאה ה-19 יש עדות של הקונסול הבריטי כי על המקום שומרים בקנאות שוטרים אפריקניים שנקראו בזמנו "תכארני" והיו מבני דארפור, היא סודן כיום. תיירים וצליינים שהגיעו לירושלים, שנשאו את עיניהם להר-הבית וניסו להציץ מבעד לשערים הפתוחים או רק להתקרב אליהם, ספגו מן השוטרים האפריקניים עלבונות ופגיעות שכללו הכאה באלות ורגימה באבנים.

קנאותם הדתית של השוטרים ורגישותם לנוכחות זרים על הר-הבית התבטאה לא אחת במעשי אלימות ואף רצח של מי שנחשדו על ידם כי אינם מוסלמים דיים, אם בכלל, משום שלא שיננו את עדות האמונה ("שהאדה") כמנהג המוסלמים בארץ.

ב-1855 הגיעו לביקור מלכותי בירושלים הדוכס והדוכסית של בראבאנט (המלך והמלכה הבלגים). כאמל פחה, שהבין את חשיבות הביקור לשולטן, בתקופה שהאימפריה העותומנית נזקקה לבריתות, נערך לביקור במלוא המרץ תוך נקיטת מחוות רבות שלא היה כדוגמתן בירושלים בעת ההיא. ביום שישי הטוב שלפני חג הפסחא, נערכו בירושלים לביקור הזוג המלכותי ופמלייתו בהר-הבית. אירוע זה היה תקדימי, ולביצועו ניתן אישור מיוחד מהשולטן עצמו.

ייחודיותו של הביקור היה בעצם היותו פומבי לאור יום, להבדיל מאירועים שבהם שוחדו שומרים על-ידי משלחות חוקרים זרים שפעלו כגנבים בליל.

כדי להימנע מהתנגדותם האלימה של השוטרים האפריקניים, נכלאו אלו בעורמה עד לסוף הביקור, תחת משמר חמוש, בסראיה - מעונו ומשרדיו הרשמיים של הפחה. לקראת הגעת הפמליה להר-הבית, נפרשו משמרות חיילים בשערים השונים כדי למנוע כניסת מוסלמים שעלולים היו להפריע לביקור. עם הכניסה למתחם הר-הבית, חיכה לפמליה כוח חמוש של חיל המצב הטורקי שאבטח את תנועתם מהחצר אל כיפת הסלע שבה ביקרו. את הביקור הוביל בחפץ לב השייח' מוחמד דנף, שהחזיק בירושה במשרת שומר ההקדש (וקף) בסיועם של שומרים נוספים מבני משפחתו. גם כשנשמעו צרחות קנאיות וקללות מפי דרוויש שהצליח לחדור למתחם למרות מעגלי האבטחה, טופל העניין מייד על-ידי חיילי המשמר.

בגמר הביקור יצאו חברי הפמליה לרחוב ה"ויה דולורוזה", או אז פגשו במוסלמים שנודע להם דבר הביקור, ועל כן זיכו את המבקרים בקללות וגידופים. אך "כהרף עין ראינו שהכישוף סר, וכדין אמונתם כבר בלמה ההשלמה עם הגורל ממעל כל דחף שאולי קינן בקרבם להינקם על חילול החַרם שלהם".

תקדים הביקור עורר תקוות רבות בקרב רבים מבני הדור: "ברור היה שעתה יתקדמו המאורעות במהירות, שיבואו עוד פירמאנים כאלה; שסר כישופו של האיסור; שלא רק קנאי הדת אלא גם ידידינו החוקר...השייח' חסן אל נאזק (מוסלמי ירא שמיים ותמים באמת, מסביר פנים ואנין מצפון ובר לבב...), חובה עליו לראות שם עוד הרבה והרבה נוצרים".

לאחר הפרה ראשונה זו של איסור הכניסה על-ידי הוד רוממותם הבלגים, הגיעו עוד אישורים שהבטיחו שוב ושוב את הזכות להיכנס ל"חרם" בהר-הבית, עד כי נעשה הדבר שכיח במידה שלא הצריכה עוד אישורים מיוחדים.

ב-26 ביולי 1855 עת שהה משה מונטפיורי בעיצומו של ביקור בירושלים, זכה אף הוא לעלות בחסות הפחה, עם רעייתו ופמליה מצומצמת שבה נכחו גם שני יהודים נוספים, ל"מקום בית המקדש". הפעם לא נכלאו השומרים האפריקניים ולא הוגבלו או הורחקו מתפללים מוסלמים מרחבת ההר. אך עם זאת את הביקור אבטח משמר טורקי חמוש. סר משה מונטפיורי זכה כאמור לכבוד רב מאת המושל הטורקי שידע כי מונטיפיורי נתין בריטי רם מעלה אך גם בן לעם היהודי שבא לעשות חסד עם בני עמו הנזקקים.

הקונסול הבריטי שנכח בביקור ציין בכתביו כך: "אין לך דבר מפליא יותר מן הניגוד המוחלט בין מסיבות ביקור זה למסיבות ביקורנו הראשון, שנערך פחות מארבעה חודשים לפניו. היעדר ההתרגשות והחפזה שלמראית עין, הנוחות והמתינות היו נפלאים, וכן השלמתם הגמורה של המוסלמים עם גזירת הגורל. לכאורה ספק אם עלול מי מן השחורים (כינוי לשומרים האפריקניים), או המוסלמים הנראים בתחום המקדש, לשלוח בנו יד לרעה אם תהיה איזו אפשרות להתקרב אלינו. מעולם לא היה גילוי בוטה יותר למידת ההשלמה וקבלת הדין - עקרון היסוד של האיסלאם".

יש לציין כי כל אותה עת דווקא יהודים גינו, בדרך כלל, את הביקורים במתחם הקדוש וסירבו להיכנס אליו, מפאת אמונתם בדבר חילול הקודש וכן משום טומאתו, האוסרת כניסה אליו עד לטיהורו כדת וכדין מטומאת הגויים.

במחצית 1856 כבר הגיעו תיירים רבים לביקור בהר-הבית ברשותו המלאה של הפחה שראה כי הגיעה השעה לאפשר גישה חופשית ובטוחה למתחם.

בכתביו מתאר הקונסול את השינוי שהתחולל בגישת המשטר שאיפשר את הביקורים בהר-הבית. בסיכום תיאוריו מופיע תיאור פסטורלי למדי של המציאות החדשה שנוצרה על ההר: "האנשים התפזרו להנאתם בשטח העצום ועל פני הדשא המוריק והיפה. היו שירדו אל המעברים בבטן האדמה...; הכל ביקרו את האבן הקדושה; הרוב ליקטו פרחים וענפי זית וברוש ושאר מזכרות, והמוסלמים פנו הצדה בכובד ראש, או ישבו ושוחחו זה עם זה, ושמו אל לבם את חרדת הקודש המנומסת בה עברו הנוצרים האלה ממקום למקום, והחלו להבין כי גם לנו זו אדמה קדושה באמת - המקדש הנאצל" (ההדגשה שלי, טב"ד).

נפלא הדבר שבעתיים שעה שהותרה תפילתם השקטה של תיירים נוצריים סביב אבן השתיה, מבלי שהופרעו כלל על-ידי מעשי איבה, קללות ואמירות בלתי הולמות של מוסלמים ששמרו או ביקרו במקום.

הישגים שאבדו ותקווה שנכזבה

ארץ ישראל וירושלים בתוכה ראתה בכובשים נוספים. הבריטים שלטו בה מתום מלחמת העולם הראשונה ועד לסיום המנדט בשנת 1948, או אז נכבשה העיר העתיקה על-ידי הלגיון הירדני שטיהר אותה מיהודים, הרג, שבה וגירש את תושבי הרובע היהודי ואחר כך החריבו, וקטע בכך רצף של התיישבות יהודית בן מאות שנים. זאת עד לשחרור העיר על-ידי צה"ל במלחמת ששת הימים.

בכל אותן שנות מנדט בריטי הוגבלה ואף נאסרה כניסת יהודים להר-הבית ובכלל זאת אף הוטלו הגבלות על-כניסה לכותל המערבי. במשך 19 שנות הכיבוש הירדני הודרו רגלי יהודים מכל רחבי העיר העתיקה ללא יוצא מן הכלל.

עם שחרור העיר העתיקה וקריאתו של מח"ט הצנחנים, מוטה גור: "הר-הבית בידינו", התפתחה תקווה בקרב יהודים רבים, לצד ההבנה של מוסלמים לא מעטים, שיהודים ישובו לפקוד את הר-הבית, מקום מקדשם המחולל, ולהניף בה את סמליהם. תקווה זו נגוזה תוך זמן קצר למורת רוחם של יהודים ולפליאתם של לא מעט מהמוסלמים, נוכח המלצתו של שר הביטחון דאז משה דיין להעביר את השליטה בהר-הבית לידי אנשי ה"ווקף" ולהמשיך ולהסתפק ב"קיר הדמעות" הוא הכותל המערבי.

יתר קורות המתחם כתובים ונכתבים עד לעצם היום הזה על-ידי היסטוריונים, אנשי דת, פוליטיקאים ואחרים, בחסות מדינת ישראל הריבונית והמורתעת ממימוש ריבונותה במקום שהוגדר על-ידי מנהיגה כ"סלע קיומה".

רבותי ההיסטוריה חוזרת

אילו היינו זוכים לבקש מהפחה העותומני "טיפ של אלופים", או אז כנראה היו אלו מנדבים את אותו המשפט השגור בפיו של כל מי שמתאווה לנצח בתחרות או קרב: "לפתוח בכל הכוח ולאט-לאט להגביר". כדי לחולל שינוי מהותי, נקטו בזמנם השלטונות בשיטה שאינה עולה בהכרח בקנה אחד עם מושגים כמו הכלה, ספיגה, הבלגה, הרגלה וכולי. פשוט פעלו בעוצמה ובנחישות באותם נושאים שבהם החליטו כי הם הולמים אינטרס מובהק שעמד על הפרק באותה עת וברוח הכלל ששלט במזרח התיכון ועודנו בתוקף: "אין לנצח את הפחד אלא בפחד גדול יותר", משמע - הרתעה!

הקונסול הבריטי מסכם את יומנו במספר משפטים שאין טוב מהם לבטא את קורותינו בעת הזאת ממש: "אם השאלות של המקומות הקדושים בירושלים והגנת הנוצרים במזרח הן שהביאו, ולו בעקיפים, למלחמה הרוסית הגדולה של 1853 - 1856, הרי חייבים היינו לזכור כי עניינים אשר בראשיתם פחותי ערך הם לכאורה, אפשר שתהיה להם השפעה אדירה על הסוגיות שבסוף הדרך".

השאלה המזרחית לא נפתרה על-ידי מלחמת קרים. עדיין הכנסיה המזרחית והמערבית כאחת משתוקקות אל המקומות הקדושים בירושלים. דת האיסלאם עודה שוררת בארץ הקודש. מוסלמים אדוקים עודם מצפים למאבק הסופי ולנצחון הסופי על הכופרים; ולעם ישראל ארץ ישראל היא עדיין ארץ ההבטחה.

לאתר מגזין 'מראה'
תאריך:  01/11/2015   |   עודכן:  01/11/2015
טל בן דור
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
במקום סיכום אדון במהות הניצחון במלחמה נגד טרור הסכינאים, שהינה רק אפיזודה אחת במלחמתנו הארוכה לחרות ישראל במולדתו. אעשה זאת בעזרת מושגים, ששאלתי מדברי אלוף (מיל') גרשון הכהן בהרצאתו ב"סדנת אלפרדו", 27 באוקטובר 2015. למרות זאת, העיבוד וההקשרים כולם שלי.
01/11/2015  |  אביתר בן-צדף  |   מאמרים
פגישת ראשי המועצות ביהודה ושומרון עם ראש הממשלה בעניין החלת הריבונות הישראלית על שטחי יו"ש, היא הזדמנות טובה לבחון את האסטרטגיה של מועצת יש"ע אל מול האיומים על מפעל ההתיישבות מחוץ לישראל ומתוכה.
01/11/2015  |  יהודה שלם  |   מאמרים
מהקביעה כי שלמה המלך בנה את הכותל המערבי כחלק ממסגד ועד הקריאה לרצוח את אסד
01/11/2015  |  מנשה שאול  |   מאמרים
הרצחנות הערבית שהתפרצה בעוצמה בשבועות האחרונים, היכתה קשות בתודעה של יהודים רבים וטובים. פתאום מדברים על זה שה-'דו-קיום' בינינו ובין הפלשתינים נפגע קשות. נדמה לי ששמעתי אפילו משפט האומר שהתברר כי אין שום סיכוי לדו-קיום.
01/11/2015  |  נסים ישעיהו  |   מאמרים
לאור האירועים האחרונים להם היינו עדים, הונחה חברת החשמל על שולחן הניתוחים, ויותר שמשה כשק החבטות של כל מי שיש לו יד ורגל בפרשנות. חברת חשמל הרוויחה זאת ביושר כי היא נדמית לנו כדינוזאור שלא ניתן להזיז בו דבר.
01/11/2015  |  שמעון זיו  |   מאמרים
אפילו לא תמורת נזיד עדשים  /  דפנה נתניהו
דמוקרטיה של שבטים   /  מרדכי קידר
משיטוטיו של גליציאנער  /  איציק סיבוש
משבשב ברוח (10)  /  עילי צוף
מילים מפוצצות  /  טל בן דור
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
דן מרגלית
דן מרגלית
בעצם מדוע שהח"כים לא יאשרו לעצמם פגרה? אבל לא סתם אלא ללא מגבלת זמן, לכו לפגרה, לכו ואל תשובו
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il