מה שאיחד מולי את שני הספרים האלה, זו עובדת היותם רקוויאם לאב שאיננו, לאחות שאיננה. בשניהם נשפך הגעגוע בשורות כתובות, שבאות מבחינה אחת להנציח ואף להביע אהבה שלא באה לביטוי מלא או בכלל לא בעוד אותן דמויות היו בחייהן, דבר שאינו זר לרובנו ואולי לכולנו. אך מצד אחר הן באות כדי שהכותב אותן יוכל להזדכך ולמצוא איזו רגיעה לעצמו. מדרך הטבע, אחרי לכתם של הורינו, של יקירנו, אנו מתחילים לעשות את חשבון הנפש ולבדוק אם נתַנו להם בחייהם את דעתנו ותשומת ליבנו, ואני מאמין שגם ילדנו יעשו כך בבוא העת. דרך העולם, דרך האדם. מטבעם של הדברים זה כך.
ספרים אלה אינם הראשונים, אם אני יכול לומר, בתת-סוגה זו של שירה או כמו שירה, שלא פעם כאן גולשת והופכת לפרוזה אך בתוכה, בספר אחד פחות ובספר האחר יותר, נשארת מסוגננת. כבר יותר מספר אחד או שניים עברו תחת עיניי ואף כתבתי את התרשמותי מהם, אך אלה נבדלים בסגנונם, שכאן הוא סגנון ענייני שלא מתחייב מדי לשירה כמו לעניין האובדן עצמו.
שני הספרים האלה נעשו מולי כאילו הם חטיבה אחת, כל אחד מהם בסגנון כתיבתו, אך כאלה שהנושא איחד אותם, והזמן האישי שלי צירף אותם יחד בשל נושאם. אם הייתי כותב עליהם בנפרד אני מאמין שהייתי רושם גם ברישא וגם בסייפא דברים זהים על שני הספרים, ומה טעם יש בכך.
ואבא שלנו לא מנשק הרבה,
הוא נבוך בחולשותיו,
וחולשותיו הן אלה שהולכות לפניו,
והוא מניח שפתיים על מצח במקום,
(מתוך עמוד 52)
ספרה של
שרית שמיר, "אהבתך היא לנצח", בנוי קטעים ואנקדוטות בסגנון הפרוזה בעיקר, אך עדיין זורמת ברובם תחושה של שירה, אולי מתוך ידיעתי שכתבה אותו משוררת, זאת על-אף שהוא קרוב למדי לסיפורת. בספר מובאים בין לבין גם שורות מפי בני המשפחה והוא כתוב וזורם מצירופם של קטעים מחוסרי כותרת, זה כהמשכו של זה, שהרי הנושא חד הוא והאבדן משותף. אילו היו כל אלה כתובים במבנה של שיר, היו הופכים ככל הנראה לפואמה מתמשכת בת עשרות עמודים.
שלא כמו בספר אחר שלה, "עת גופי אדע", עליו כתבתי ועמלתי לפענח את שורותיו, בו השירה הייתה דעתנית, תובעת, פורצת גבולות ולא מתיימרת להיות ברורה אלא סבוכה ובועטת - ספרה זה, שבא בעקבות מה שאירע במשפחתה, אינו מתיימר לעשות זאת שוב.
כאילו נפרק ממנה נשקה, כאן היא נפתחת ונשפכת, נותנת את עצמה ומצהירה את אהבתה בלא סייג לאביה הטוב וכחול העיניים שהינה יצא מעולמה. הוא הותיר לה את הרכות הגדולה שהייתה בו, והיא מוכיחה כאן את הערגה הגדולה לאותה רכוּת שיש בה כדי לשבֵר את הכוחות שבאדם ולהמיס את רגשותיו.
ובאביב שהלכת,
ירד גשם זלעפות, אבא,
אילו רק היית כאן לראות,
זה כבר ימים שזה ככה, אבא,
מהיום בו הלכת ועד עכשיו,
כמעט ולא שמתי לב לזה,
ולרגע הבטתי בחלון הגדול -
והנה גשם מכה על רצפות המרפסת הגדולה, זו שאהבת כל כך
(מתוך עמוד 13)
יש ליריות בקטע שלמעלה, ויש כמובן סמליות בגשם הניתך, לפחות מבחינת כותבת השורות. נהוג לומר במצבים כאלה שהשמים בוכים, אבל כך או כך הגשם מכנס, הגשם מצמצם, נגינתו מעוררת את המחשבה, אף מרחיקה ומרוממת אותה בהתאם ומכוונת אותה אל אביה. תיפוף הגשם הבלתי פוסק מעורר בה את הכמיהה, ויש בו משום תפאורה קוסמית לתחושותיה באותם ימים שלה, כי תמיד יזכירו ימים גשומים כאלה את יום לכתו ממנה.
והינה הקטע הבא, שאינו פרוזה ואינו שירה, כי הוא גם שירה וגם פרוזה. רוח השיר פועמת כאן בתוך השורות יותר מאשר במקום אחר:
והיו לי חברים עם בתים גדולים ומסודרים
שהוריהם בעלי השכלה רחבה
והבית נוהל בקפידה
אבל לי היה אותך ואת אמא
(מתוך עמוד 44)
זֶה שֶׁאָבִיא קָרָא אֶת שֵׁם אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה צְבִיָּה
יָדַע אָבִי לָשִׁיר אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים וּמִשָּׁם לָקַח,
כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה אָמַר,
וְאֵלֶּה הֳעֳפָרִים הָפְכוּ לָאַיָּלוֹת וְנִצּוֹדוּ טֶרֶם זְמַנָּם
(עמוד 5)
כך כותב דוד ברבי בספרו "צלצול מאחותי", ואפשר לחוש צמרמורת מסוימת כאשר אתה מבין שאחותו כבר הלכה לעולמה. הצלצול הופך להיות צלצול מעולם אחר, תזכורת עזה ועמוקה שמהדהדת בתוכו ולא נותנת לו מנוח. הוא מביע געגועים עזים ותחושת חסר לאחותו בקטעים קרובים לשירה ובקטעי פרוזה ליריים ואלה מהולים יחדיו.
שורות של רוך ושורות של מספד שחוברים לריקוד עצוב אחד שבו הראש מורכן. יותר מכל מורגשת תחושת ההחמצה של הכותב, התחושה שלא היה די לידה, שלא גילה מספיק את דאגתו ואת אהבתו אליה הלכה למעשה כאח, לא במידה שתבוא ותניח עכשיו את דעתו.
אֲחוֹתִי נֶאֱחֶזֶת בְּחַיֶּיהָ בַּחֶזְקָה. נוֹשֶׁמֶת בְּקֶצֶב מֻגְבָּר אֶת
שְׁאֵרִית זְמַנָּהּ, וּבְמַאֲמָץ שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת וּתְנוּעוֹת
שְׂפָתַיִם קְטוּעוֹת, שֶׁפֵּרוּשָׁן "שְׁבוּ לֶאֱכֹל"!
וְאוּלַי יוֹדַעַת הִיא שֶׁעֶרֶב שַׁבָּת הַיּוֹם,
יוֹם בּוֹ תֵּלֵךְ לְמָקוֹם אֵלָיו תֵּלֵךְ.
(עמוד 34)
העמודים אינם ממוספרים כי אם השירים, ומספרי השירים הופכים להיות גם מספרי העמודים. אין כותרות, הספר כולו מעין בתי שיר, קטעים, אמירות, הכל זרימה אחת כואבת וכאילו הספר כולו הוא מקמה גדולה שנכתבה ל
כבוד האחות האהובה.
בשיריו שלאחר-מכן פניו שונות והוא נכנס אל השירה, אך נראה שמות אחותו משפיע עליו קשות. זה בא לביטוי במצב הרוח שמלווה אותו גם בספרו האחר, "אור ירח", שראה אור מעט אחרי "צלצול מאחותי", וארשה לעצמי להעתיק את השיר הטראומתי הזה שאני מביא מתוכו, היות שאינו אלא המשכם של הדברים:
הַגֶּשֶׁם נָתַן בָּהּ סִימָנִים כְּחֻלִּים
כְּמוֹ צֶבַע הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים
וְהָאֲדָמָה נֶאֶטְמָה בְּרַכּוּת
מְשַׁמֶּרֶת אֶת שֶׁבְּתוֹכָהּ
וּפְקַעוֹת רְדוּמוֹת מִתְעוֹרְרוֹת לַחַיִּים
וְאוֹי לִי אֲנִי שֶׁחַיַּי מְסַמְּנִים אֶת יוֹמִי
וְאוֹי לִי אֲנִי שֶׁאֲדָמָה קָרָה תִּקַּח אוֹתִי
אֵלֶיהָ
וְתִשְׁטֹף שְׁאֵרִיתִי לַכָּחֹל שֶׁל הַמַּיִם
(צבע המים, עמ' 16)
מכאן שרית שמיר ומכאן דוד ברבי, אך כאמור, ספרים די רבים כתובים מתוך הכאב הזה של האובדן וכאבים אלה מוצאים דרכם אל הדפוס. ספרים רבים שבם האשכבה מפוזרת בין שירים אחרים והם מוקפדים להיות שירה לכל דבר. שני ספרים אלה מתייחדים בשלמות עם זכר האובדן וזאת מטרתם.
דבר שבשגרה הוא לומר ששירים עצובים נכתבים מתוך כאבו של הכותב, אך ראוי גם לומר שכאב מסוים נגרם מקריאת השירים גם לקוראים, מתוך היות הדברים מקרינים אליהם ומעוררים את מחשבתם ואת תחושותיהם, אם על אובדן משלהם ואם על דרך העולם.
על שני הספרים עצמם אני רוצה לומר, כי גם אם לא תמיד זוהי שירה כהגדרתה, (ואומר כי בחרתי לצד התכנים בקטעים ליריים וגם אומר כי קטונתי מלהגדיר), גם אם לא תמיד זוהי פרוזה כהגדרתה, גם אם לא תמיד מספקים ספרים ממין זה עונג רב לנפש בקריאה משום העומס הרגשי שבהם - ואפשר שהם מהווים לקוראים דרך של השתתפות בצער - הרי הם תורמים את שלהם בכל מקרה לכותביהם, אם כתשלום של חוב ואם כהזדככות, ובוודאי משמשים לפחות בסביבתם הקרובה מצבות זיכרון שמצויות בהושטת יד לזכר אלה שהלכו אל העולם האחר. ובטוחני, גם יודע אני, כי יש בכך יותר ממעט.
