השופטת ורדינה סימון, מבית משפט השלום בת"א, חייבה (ד', 2.8.06) את עיריית ת"א להשיב לתושבת העיר כספים ששילמה לעיריה בעבור קרן חנייה, שייעודה היה הקמת חניון עירוני בסמוך לנכס עבורו קיבלה היתר בנייה ואשר טרם נבנה.
ראשיתה של הפרשה בשנת 1996. אז נדרשה כוכבה סעדיה, תושבת ת"א, לשלם לעיריית ת"א סך של 21,342 שקלים, לטובת קרן חנייה, שייעודה היה הקמת חניון ציבורי על-ידי העיריה לרווחת התושבים.
משחלפו שנים - במהלכן לא הקימה העיריה כל חניון ציבורי במרחק סביר מהנכס - פנתה סעדיה לעיריה בבקשה להשיב לידיה את הכספים ששולמו בעבור קרן החנייה. משנוכחה כי כל פניותיה ותחנוניה נופלים על אוזניים ערלות, הגישה בתחילת שנת 2004 באמצעות עו"ד אלון פלס ממשרד עוה"ד י. פלס ושות' מרמת-גן, תביעה בסדר דין מקוצר נגד עיריית ת"א.
בכתב התביעה טענה סעדיה, כי נוכח העובדה, שבמשך כשבע שנים מאז שילמה עבור קרן החנייה לא הוקם כל חניון בסביבת הנכס הרי שעל עיריית ת"א להשיב לה את הכספים ששילמה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, וזאת על-פי חוק הרשויות המקומיות.
במסגרת בקשת רשות להתגונן, טענה העיריה מנגד, בין היתר, כי תקנות התכנון והבנייה אינן קובעות את פרק הזמן בו על העיריה להקים את החניון וכי מלאכת הקמת חניונים ציבוריים היא מלאכה מורכבת. עוד טענה העיריה, כי התשלום ששילמה התובעת לקרן החנייה כתנאי לקבלת ההיתר, נועד לאזן את ההשפעה השלילית של ההיתר על מצב החנייה באזור וכי השבת התשלום לקרן החנייה שעה שההיתר כבר ניתן אינה צודקת.
שופטת בית משפט השלום בת"א, ורדינה סימון, בחנה את טענות הצדדים והגיעה למסקנה כי הצדק עם סעדיה. בפסק דינה לא חסכה השופטת סימון את שבטה מעיריית ת"א. "איני סבורה שהתנהגות העיריה, שגבתה כספים בעבור הקמת חנייה ולא הקימה חניון ציבורי, או הקצתה חניות לציבור במסגרת חניון פרטי בקרבת הנכס במשך למעלה מ-7 שנים לאחר ביצוע התשלום, עומדת במבחן הסבירות", כתבה השופטת.
עוד הוסיפה השופטת סימון וקינחה בקורטוב של ביקורת על התנהלות העיריה: "נראה, כי העיריה מבקשת להמשיך ולנצל את כספי "כופר החנייה", שנמצאים ברשותה, ואשר לא ממשה אותם, תוף פרק זמן סביר, כפי שהיה מוטל עליה. על העיריה מוטלת החובה, מכוח היותה רשות ציבורית, לנהוג בסבירות ובמידתיות".
לסיום קבעה השופטת סימון, כי "משלא נהגה כן ומשמבקשת היא להמשיך ולנהוג כך, שכן אין בידה כל תשובה ברורה וחד-משמעית, מתי יוקם החניון או יוקצו מקומות חנייה ציבוריים - אני קובעת כי הגנתה, הגנת בדים ואני דוחה את בקשת הרשות להגן".
היות שכך נקבע, כי על העיריה לשלם לתובעת סך של 52,791 שקלים בצירוף ריבית בסך של 0.75% לחודש וכן הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. כמו כן, חויבה העיריה בתשלום הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של כ-12,000 שקלים.
