"כמובן שיש לנו סיבה לדאגה, לא רק בשבדיה, אלא בכל העולם כיוון שיש רבים שעוברים הקצנה. ושוב, זה מחזיר אותנו לסיטואציות כמו זו שבמזרח התיכון, שם הפלשתינים רואים ש'אין לנו עתיד, עלינו לקבל את המציאות המייאשת או לפנות לאלימות'". דבריה של שרת החוץ השבדית, מרגוט וולסטרום, אשר נשאלה (13.11.15) מיד לאחר הפיגועים בפריז האם היא מודאגת מההקצנה של צעירים בארצה הנלחמים לצד דאעש.

ההיגיון של וולסטרום פשוט מאוד: קורה משהו רע לנוצרים – היהודים אשמים. וזה לא משנה שאפילו דאעש לא קשר במילה וחצי מילה בין הפיגועים לבין הסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאשר מקלפים את שכבות הטמטום והניתוק מן המציאות מעל דבריה של וולסטרום, חוזרים לאותה אנטישמיות ישנה-נושנה: היהודים מרעילים את הבארות, היהודים תופסים את מקומות העבודה וגורמים לאבטלה, היהודים מוצצים את דמם של הנוצרים בריבית, היהודים הם מנהיגי המהפכה הבולשביקית, היהודים הם אילי ההון הקפיטליסטיים. הטענות הללו כמובן לא רק מופרכות אלא גם חסרות כל היגיון – היהודים יכולים להיות כל הניגודים בעת ובעונה אחת – אך ההיגיון מעולם לא עמד בדרכה של האנטישמיות.

זו אותה שבדיה, בה – לפי עדויות עדכניות ביותר מן השטח – שוררת האנטישמיות הקשה ביותר באירופה המערבית. זו אותה שבדיה שבשבוע שעבר ציינה את ליל הבדולח בלי יהודים אבל עם חנין זועבי. זו אותה שבדיה שבמלחמת העולם השנייה הייתה ניטראלית וסיפקה לגרמניה עפרות ברזל חיוניות. נכון, זו אותה שבדיה שנתנה מקלט לכל יהודי דנמרק – אבל כעת ברור שזו הייתה אפיזודה חולפת ובלתי מייצגת. וולסטרום היא שבדיה האמיתית.

בקשתו של עו"ד אביגדור פלדמן להגיש ראיות נוספות בערעורו של הרב יאשיהו פינטו לקתה בכשל לוגי בסיסי – וזאת הסיבה שהיא ככל הנראה תידחה, כפי שרמזו בצורה ברורה השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל (16.11.15).

פינטו חתם, באמצעות עו"ד רועי בלכר, על הסדר טיעון במסגרתו התחייבו הצדדים שלא להציג בפני בית המשפט טענות עובדתיות שאינן כלולות בכתב האישום בו יודה. זהו נוהג קבוע בהסדרי טיעון, כחלק מייעול ההליך שעומד בליבתם של הסדרים אלו. אחרי שאיל רוזובסקי החליף את בלכר, הוא קיבל חלק מחומרי החקירה והעלה טענות לגבי פרטים שונים בכתב האישום – אבל לא ביקש לבטל את הסעיף הקובע שלא יוצגו ראיות נוספות. על בסיס הסכם זה, הודה פינטו במתן שוחד לתת-ניצב אפרים ברכה ז"ל.

כפי שנחשף ב-News1 וכפי שטוען פלדמן, סניגורו הנוכחי של פינטו, הפרקליטות מנעה ממרשו גישה לראיות חשובות במיוחד. לטענת פלדמן, הללו יכלו להשפיע על עונשו. אבל כאן מגיע הכשל הלוגי: אפילו אם פינטו היה נחשף לראיות אלו, הוא לא יכול היה להציג אותן בפני השופט עודד מודריק – בגלל אותה הסכמה מקדמת דנא. פינטו יכול היה לחזור בו מן ההסכם כולו – ולא עשה זאת. פלדמן היה יכול לבקש להתיר לפינטו לחזור בו כעת מהודאתו – ולא עשה זאת. בית המשפט העליון ודאי לא יעשה עבור פינטו את מה שהוא לא עושה בעצמו ולא יפתח את ההסכם. השורה התחתונה: אין אפשרות להציג את הראיות הנוספות.

כפי שחשפנו כאן השבוע (16.11.15), אהוד אולמרט יועמד לדין באשמת הדחתה של שולה זקן לעדות שקר ובאשמת שיבוש מהלכי משפט רק אם יזוכה בערעור הולילנד. זהו מצב אבסורדי, המנוגד להיגיון הפשוט ביותר, משום שלמעשה שי ניצן אומר: אם יתברר שאולמרט הוא עבריין סדרתי – הוא לא יועמד לדין על עבירות חמורות שביצע תוך כדי המשפטים הקודמים שבהם הורשע. כולנו יודעים שהשכל הישר ונסיון החיים מחייבים את ההפך: עבריינות סדרתית היא סיבה להחמיר, לא להקל.

תאמרו: אם אולמרט יילך לכלא על שוחד, אז ההדחה והשיבוש הם כבר לא משמעותיים. ממש לא נכון. העונש על הדחה כאשר בצידה כסף – וזה לכאורה מה שעשה אולמרט במשפטו בירושלים – הוא תשע שנות מאסר; כאשר אולמרט קיבל את השוחד משמואל דכנר, העונש על כך היה שבע שנות מאסר. חוץ מזה, חייבים לזכור שעבירות ההדחה והשיבוש המיוחסות לו, נעשו לכאורה כאשר הוא מואשם בעבירות קודמות ובמטרה להשיג בדרכי מרמה זיכוי מהן. כלומר: לא הייתה עליו שום אימת דין.

מעבר לכך חייבים לזכור, שהשיבוש וההדחה די הצליחו לו. בסיבוב הראשון בירושלים השיג אולמרט זיכוי בזכות קניית שתיקתה של זקן. אם אולמרט יזוכה בהולילנד, אזי העבירות שוב הועילו לו, כי זקן לא נתנה את הגירסה המחזקת את עדותו של שמואל דכנר בנוגע לשוחד ששולם באמצעות יוסי אולמרט. וגם אם ערעורו יידחה, הרי שהוא כמעט והצליח באותם מהלכים חמורים. המסקנה החד-משמעית היא, שעבירות ההדחה והשיבוש עומדות בפני עצמן ומחייבות העמדה לדין, בלי שום קשר למה שיקרה בהולילנד.

מאבק הירושה בין ליאורה עופר ודורון עופר על השליטה בקבוצת עופר נכסים שהקים אביהם, יולי עופר, חשף שני כשלים לוגיים מרכזיים בהליך המשפטי.

הראשון הוא בכך שההליך החל בבית המשפט למשפחה, שהוא בית משפט שלום לכל דבר. המשמעות היא, ששופטי משפחה – עם כל הכבוד הראוי למלאכת הקודש שהם עושים בנסיבות קשות ביותר – נדרשים להכריע בגורלו של רכוש בן מיליארדי שקלים. אז נכון שצוואה היא צוואה וירושה היא ירושה, ובכל זאת – יש סיבה לכך שנקבע רף כספי המבחין בין בית משפט שלום לבין משפט מחוזי. למשל: תביעת נזיקין; הרי החוק הוא אותו חוק והכללים הם אותם כללים, אך 2,499,999 שקל יידונו בשלום, ושקל נוסף יכניס אותה למחוזי.

השני הוא בכך ששמות הצדדים חסויים. במקרה הנוכחי ניתן היה לפרסם את השמות, כי בית המשפט למשפחה התיר בזמנו לעשות זאת, וראשי התיבות במחוזי היו ברורים ביותר. אבל אנחנו מדברים על השליטה בבנק הרביעי בגודלו בישראל (מזרחי-טפחות) ובאחת מחברות הנדל"ן הגדולות במדינה (מליסרון) ששניהם נסחרים בבורסה. השאלה מי שולט בחברה וכיצד הוא מתנהג היא אחת המרכזיות ביותר בקבלת החלטת השקעה. תגידו אתם: אצל מי הייתם משקיעים – אצל וורן באפט או אצלי? לא ייתכן שנושא מהותי כזה יתנהל הרחק מעיני הציבור.

כדאי לחזור לבסיס: ההליכים בבית המשפט למשפחה נועדו להגן על פרטיותם של הצדדים, בעיקר כאשר יש ילדים בתמונה. הגנת הפרטיות, כמו כל ערך יסוד, היא יחסית ומחייבת איזון מול אינטרסים אחרים. במקרה הזה, כאשר מדובר למעשה בסכסוך עסקי לכל דבר, בלי השפעה על ילדים, אבל עם השלכות רבות למיליוני משקיעים – זה היה חייב להתנהל בדלתיים פתוחות, ובוודאי שפסק הדין היה צריך להתפרסם ללא שום השמטה.

ראש עיריית רמת השרון המורשע, יצחק רוכברגר, עדיין איננו מוכן להשלים עם הקלון שהוטל עליו. לאחר שגרר את רגליו בטרם משך את ערעורו על הרשעתו ועונשו (שישה חודשי עבודות שירות) כפי שהמליץ לו בית המשפט המחוזי, הוא מבקש כעת ששבע שנות הקלון ייספרו מאז החל משפטו בספטמבר 2013 ולא מסיום ההליכים בנובמבר 2015.

זה מקרה קיצוני של אובדן הבושה. רוכברגר חושב שלקבל 118,000 שקל מקופה ציבורית כטריק שנועד לעקוף את האיסור לקבל משכורת (מקרן ההשתלמות של עובדי הרשויות המקומיות) – זה לא קלון. רוכברגר חושב שלקבל את הכסף בהחזר על הוצאות פרטיות כמו טלוויזיה ושיעורי אנגלית לבתו – זה לא קלון. ורוכברגר אינו היחיד: לא מעט אישי ציבור שהורשעו בעבירות שחיתות מנסים למנוע הטלת קלון. המדינה, מצידה, הסכימה לענישה קלה יחסית לשלומי לחיאני בתנאי שהוא לא יתנגד לקלון.

הגיע הזמן להפסיק את המחזה המגוחך הזה. ההיגיון פשוט בתכלית: מעילה באמון הציבור מטילה קלון על נבחר ציבור או עובד ציבור. המחוקק צריך לקבוע רשימה של עבירות שהרשעה בהן תביא אוטומטית להטלת קלון, כך שבית המשפט יצטרך למצוא נימוקים מיוחדים להימנע מצעד זה. רשימה כזאת צריכה לכלול את כל עבירות הפשע ואת כל עבירות השחיתות שעונשיהן המירביים הם שלוש שנות מאסר ומעלה. ואז לחיאני לא יעשה טובות ורוכברגר לא יתמקח.

כאשר קבוצת ספורט נכשלת, הראשון – ולעיתים היחיד – שמשלם את המחיר הוא המאמן. מסבירים שלפעמים הוא באמת אשם, מסבירים שיותר קל וזול להחליף מאמן אחד מאשר חמישה שחקנים. יכול להיות. מה שאני לא מבין, זה היכן אחריותם של המנהלים שמינו את אותו מאמן. למשל: שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לא אחראים למינויו של גיא גודס? וזה לא רק אצלנו; כך זה בכל העולם. אני באמת לא מצליח לתפוס את ההיגיון. מנהלים יכולים להיכשל שנה אחרי שנה במינוי מאמנים ובהחתמת שחקנים, והם לא יילכו הביתה. יש פה ושם מועדונים, בהם מתקיימות בחירות וההנהלה נבחנת לפי התוצאות, אבל הם בודדים. בכל השאר, כולם ישלמו את המחיר – חוץ ממי שעומד בראש המערכת וממנה את אותם אנשים שהוא מפטר בגלל כשלונותיהם. עולם מוזר.