הליקוי המרכזי עליו מצביע השופט מנחם פינקלשטיין הוא קיומם השיטתי של תשאולים בלתי מתועדים, תוך הפרת זכות ההיוועצות בסניגור ותוך הימנעות ממתן אזהרה כחוק לחשודים. פינקלשטיין אומר: "הוכחה למעשה בהליך זה שיטת חקירה של צוות החקירה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה. התברר לנו כי קודם לגביית ההודעה בכתב מהחשוד, ככל שנגבית לבסוף הודעה, מתקיימים בדרך כלל שני שלבי תשאול שהם חקירה לכל דבר. הראשון הוא שלב 'התשאול הנעלם', היינו חקירת החשוד באופן שלא תועד חזותית כלל (על כן, ניתן להסיר את המרכאות הכפולות). השלב השני מתועד חזותית, והוא תשאול ארוך של הנחקר, שרק בסופו מוזהר החשוד בדבר זכויותיו, או חלקן, ואז נגבית הודעתו. זהו התשאול המוקדם (בשפת הסנגור: 'שיטת הבישול והתשאול')".

יתרה מזו: גם כאשר נרשמו הודעותיהם של החשודים, הרישום היה סלקטיבי ונעשה אם עלה בקנה אחד עם מטרותיהם של החוקרים. לא מאמינים? הנה עוד ציטוט: "התשאול המוקדם לא הסתיים בגביית הודעה מסודרת וחתומה מהנאשם 2, כפי שתוכנן. מעדותו של [החוקר] מוהנא שהתבקש לגבות את העדות, עולה חשש ממשי שהנאשם 2 חזר בו מהדברים המפלילים שמסר, מיד לאחר אמירתם ('יכול להיות שהיה מצב שכאילו, הוא שינה דברים'), והחוקרים העדיפו שלא לתעד את דבר ה'שינוי' בגרסה – בניגוד למה שחייבים היו לעשות".

פינקלשטיין לא עושה שום הנחה למשטרת ישראל: "חושש אני כי דרך זו של תשאול נעלם אינה נהוגה על-ידי צוות חקירה זה בלבד. על כן, רואה אני לנכון שהעתק מפסק דין זה יועבר לעיון ולטיפול של היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ופרקליטת מחוז המרכז". חד וחלק: חוסר החוקיות הוא כנראה רוחבי ומערכתי. הדברים לא יכלו להיות חמורים יותר.

החלקים הבאים בפסק הדין גובלים בשימוש בלחץ פיזי, שהוא כמובן בלתי חוקי בעליל. שני הנאשמים – אז בני 16 ו-17 – הוחזקו במשך שעות במה שמכונה "תא ההמתנה" בתחנת המשטרה, והמיועד לשהות קצרה בין חקירות. פינקלשטיין מתאר אותו: "גם אנחנו צפינו בתא ההמתנה, ותחושתנו לא הייתה נוחה. זהו חדרון קטן וצר הנראה כתא מעצר. יש בו ספסל בטון. אין בו חלונות. לא אוכל לקבוע כי מטרת השמתו של הנאשם 1 בתא זה הייתה לשבור את רוחו, ואולם נראה כי בפועל אין לבטל את השפעתו לרעה על הנאשם הקטין, המצוי בו שעות ארוכות כשהוא אזוק בידיו וברגליו".

הלאה. השניים נחקרו כשהם אזוקים, ועל זה אומר פינקלשטיין: "הנוהל הוא שהעצורים חייבים להיות אזוקים כל העת בידיהם וברגליהם. אולם התברר כי לפי נוהל הכבילה המשטרתי, אין לכבול את העציר בעת חקירתו בחדר החקירה, למעט במקרה של התפרעות או חשש להימלטות. נראה אפוא כי הנוהל לא נשמר, וקשה לקבל את הטענה שנשקפה במקרה זה סכנת הימלטות. יתר על כן, מפקד הצוות אישר כי יש בעניין זה שיקול דעת לחוקר בחדר החקירות, וכי שחרורו של הנחקר מאזיקי ידיים משמש את החוקרים כ'סוג של מנוף שניתן להשתמש בו. יש לחוקר שיקול דעת להסיר אזיקי ידיים, או לחלופין כשעצור יושב מולו והוא אינו משתף פעולה, אז אפשר להחזיר את אזיקי הידיים'. הכבילה הפכה אפוא – גם בחקירה זו - כאמצעי חקירה".

כאשר קראתי את פסק הדין, אמרתי לעצמי שלפחות השוטרים לא היכו את שני הנערים. בקריאה שנייה, לא היה בכך צורך. הם הפעילו עליהם לחץ פיזי בדרכים אחרות, שלא מותירות סימני אלימות – אך שבהחלט תרמו לשבירת רוחם ולמסירת ההודאות שנפסלו.

פינקלשטיין מונה את שמותיהם של החוקרים שביצעו בצורה שיטתית את המעשים הפסולים והבלתי-חוקיים הללו. הבכיר שבהם היה ראש צוות החקירה המיוחד, רב-פקד תומר כהן, שגם נטל חלק באופן אישי בחלק משמעותי מאותם מעשים. כהן "מככב" גם בפיסקה הבאה:

"לא למותר גם להעריך כי החוקרים לא האמינו באפשרות קיומן של הודאות שווא. ראש הצוות, תומר כהן, אמר בעצמו כי מעולם לא נתקל באדם שהודה במשהו שלא היה ולא נברא. ההכרה ההולכת וגוברת בספרות ובפסיקה בדבר החשש מהודאות שווא - איננה אפוא נחלת מפקדם של החוקרים. די לענייננו – מעבר לספרות ולפסיקה שצוטטו לעיל - לעמת השקפה זו עם דברי בית המשפט העליון (חוות דעתו של השופט דנציגר): 'בסופו של יום ניתן להתיש כל נחקר ולהביאו לידי מסירת הודאה מפלילה אולם לא בכך חפצה שיטתנו המשפטית'".

האחרים היו רס"ם אבי מונהר, רס"ם אילן לוי, רס"ם מוהנא פלאח, רס"ר גיא רוזוליו ורס"ר יניב גולן. כלומר: מדובר באנשי משטרה ותיקים ומנוסים, כאלו שמצפים למצוא בצוות חקירה מיוחד העוסק בירי על אוטובוס תלמידים בו נרצח נער. לא מתקבל על הדעת שהם לא מכירים את הנהלים, לא ניתן להניח שהם לא יודעים את החוק. לכן, המסקנה המתבקשת היא שהם פשוט צפצפו על הכל. כולו ילדים ערבים; מי כבר ישים לב.

שאלתי את דוברות המשטרה מה ייעשה בעניינם של השישה. התשובה שקיבלתי: "במשטרת ישראל טרם התקבל פסק הדין ולכשיתקבל ייבדק כמקובל וכנהוג. נציין, כי ככלל כל ביקורת שיפוטית נלמדת ומופקים ממנה הלקחים הדרושים". תבינו מה שאתם רוצים.

אמנם המשטרה נושאת בעיקר האחריות לעבירות השיטתיות ולפשלות הסדרתיות שהתגלו בתיק, אבל גם הפרקליטות תרמה את חלקה. קודם כל, בכך שהיא התעלמה מכל אותם ליקויים קשים שבסופו של יום הביאו לפסילת ההודאות. שנית, בכך שהיא התעלמה מהסתירות המשמעותיות בין הודאותיהם של שני הנערים, וגם בין ההודאות לבין הראיות הנוספות שנאספו בתיק. פינקלשטיין מפרט סתירות אלו על פני מספר עמודים ומסכם:

"פורטו אפוא עניינים רבים, ברובם מהותיים, שבהם גרסתו של הנאשם 1 עומדת בניגוד לממצאים אוביקטיביים, או שהיא בלתי מתקבלת על הדעת ואף מתמיהה. רק לחלק מהם התייחסה המאשימה, בין אם בהסכמה ובין אם לאו. איני מקבל את הטענה שמדובר בנקודות בלתי מהותיות, ואת הטענה המשלימה שגרעין הגרסה נותר על-כנו... כאשר יש שפע כזה של סתירות לממצאים אוביקטיביים, או כשהגרסה מתמיהה כשלעצמה, נפגע ממילא משמעותית משקל האמרות המפלילות".

פינקלשטיין ממשיך: "הפער הרב שבין גרסת הנאשם 1 לבין גרסת הנאשם 2 – באמרותיהם המפלילות – אומר דרשני. אכן, גם המאשימה נדרשה לפער שבין הגרסאות, וזאת בשלושה נושאים בלבד... לדעת בא-כוח המאשימה, מדובר ב'אי התאמות מסוימות', והיא העלתה השערות שונות בניסיון לתרץ את הפערים, שעיקרם הרצון של מי מהשניים למזער את חלקו. איני מקבל זאת... שניים שהיו שותפים לאותה 'חוויה' דרמטית של ירי על אוטובוס ורציחתו של נער – לא היה מצופה מהם למסור בחקירתם גרסאות כה שונות, משל לא היו השניים באותו רכב באותה זירה ובאותו זמן". מכל זה, כאמור, הפרקליטות התעלמה לגמרי או טענה שזה לא משמעותי; בית המשפט חשב לגמרי הפוך.

פסק דינו של פינקלשטיין אינו הראשון המותח ביקורת על התנהלות צוות החקירה בפרשה. קדם לו שופט בית המשפט העליון, צבי זילברטל, כאשר דחה את ערעורו של מי שהורשע ברצח. הביקורת של זילברטל התייחסה לפגמים אחרים בחקירה, וכאשר מצרפים אותה לזו של פינקלשטיין – התמונה עגומה וחמורה עוד יותר, ונזכיר שוב שמדובר בחקירת רצח. וכך הוא אומר:

"במהלך העיון בחומר הראיות הטרידוני מאוד פגמים אשר עניינם אינו דווקא פגיעה בזכויות החשודים באופן ישיר, כי אם פגמים הפוגעים פגיעה עמוקה ביכולתה של המשטרה, כרשות החוקרת, לרדת לחקר האמת. כך, חלקן של החקירות נוהלו בעברית על-אף ששפת אימם של כלל החשודים והקטינים המעורבים בפרשה היא השפה הערבית.

"מבלי להידרש לפגיעה האפשרית של מצב זה בזכויות החשודים הנחקרים, הרי שסיטואציה בה נחקר אינו מבין היטב את השאלות שנשאל ותשובותיו הן בהתאם לכך, פוגעת באופן ממשי ביכולתה של המשטרה להסיק מסקנות ולעבד מידע מחקירה זו; במצב בו נחקר אינו יכול למסור את גרסתו בצורה בהירה ויכולת ההבנה של הצדדים (החוקר והנחקר) היא חלקית בלבד, הגרסאות המצויות בידי המשטרה הן עילגות וחלקיות, וממילא נפגעת יכולתה של המשטרה להוביל ולנהל את החקירה באופן אפקטיבי, אשר יוביל לתוצאות ממשיות.

"באופן דומה, השמתם של עצורים בפרשה אחת באותו תא מעצר יוצרת הזדמנות של ממש לתיאום גרסאות בין המעורבים, ועלולה לסכל את הליכי החקירה המשטרתיים. אף לא מן הנמנע, כי הדבר עשוי להביא לכך שבסופו של יום לא ניתן יהיה ליתן משקל של ממש לגרסאותיהם אותם המעורבים".

אם מישהו חושב שלמרות הכל מדובר רק בצוות אחד בתחנת משטרה אחת, כדאי שיעיין שוב בדוח מבקר המדינה שפורסם בשנה שעברה. יוסף שפירא הקדיש פרק לטיפולה של המשטרה בקטינים חשודים, וכמה מן הממצאים שבו מזכירים בצורה מטרידה את מה שמתאר פינקלשטיין (ולא את הכל תיארנו לעיל):

• ב-64% מהתיקים בשנת 2012 נחקרו קטינים ללא נוכחות הוריהם.

• ב-70% מהתיקים ההודעה לקטינים על זכויותיהם הייתה חלקית.

• ב-65% מהתיקים לא מימשו הקטינים את זכותם להיוועץ בסניגור, ובשני שלישים מתוכם אין כל תיעוד לכך שהם ויתרו על זכות זו.

• בשליש מהתיקים התקיימה החקירה בשעות הלילה.

• ב-92% מהתיקים לא צוין שהחקירה בוצעה בידי חוקר נוער, כפי שמחייבות הוראות המשטרה.

• שיעור המקרים בהם נעשה בחקירות שימוש בחריגים שמתיר חוק הנוער הוא משמעותי, ויש לבחון האם המשטרה אינה נוהגת יד קלה בכך.

• "במרבית תיקי המעצרים חסר מידע שעל פיו אפשר לדעת אם הטיפול המלא בקטין נעשה בהתאם להוראות הדין. במצב זה לא ניתן לקיים פיקוח ובקרה על תיקי החקירות".