"תורת המידות", ספרו העיקרי של גדול הפילוסופים בכל הזמנים ברוך שפינוזה מסתיים במילים הבאות: "אילו האושר היה שכיח ונמצא לנו בלי יגיעה מרובה - אפשר והיה מזלזל בו כמעט כל העולם כולו. אומנם כל דבר נעלה הוא קשה, כשם שאינו שכיח".
ואני מבקש להחליף את המילה "אושר" בציטוט זה משפינוזה במילה "שלום". שהרי אין ספק שערך השלום הינו ערך נעלה, אינו שכיח וקשה מאוד להשגה. אם לא די בכך השלום הינו גם תנאי הכרחי (אם כי לא תנאי מספיק) לאושרם של בני האדם.
מבלי ללכת סחור סחור אציג את טענתי בבהירות: אלו מביננו הדורשים "
שלום עכשיו" ומאמינים כי הוא בר-השגה ועכשיו, לא רק שוגים בדרישה דמיונית מנותקת מכל מציאות (אם כי מתוקה כדבש) אלא שדרישתם עצמה באופן פרדוכסלי גורמת להרחקת השלום ולא לקרובו.
"על עתיד יחיה אדם/ההווה כולו עצבת", אמר המשורר וגם צדק. העדר השלום אצלנו הוא עצבת ההווה ואת שאיפתנו לחיים של שקט ושלווה משליך דמיוננו אל העתיד בצורת "תקווה". מי שבאמת ובתמים מעוניין בשלום אמת חייב תחילה להכיר בכך שבערך כה נעלה אין לזלזל ולחשוב שהוא ימצא לנו כדברי שפינוזה "ללא יגיעה מרובה". הצמדת המילה "עכשיו" לכל ערך נעלה הינה זלזול מחלט בו עד לכדי זילות של ממש. לדרוש מקבוצות של בני אדם כי יעשו שלום "עכשיו" תמוה, מוזר ואף טיפשי לא פחות מלדרוש מהם להיות מאושרים "עכשיו".
כותב לי מגיב שבחר בשם "עמר ידידי" כי אני רוחש איבת עולם לערבים ושואל אותי ברצינות האם אינני רואה "שום אפשרות לשינוי? אף פעם? בשום תנאי ובשום נסיבות"? ואני דווקא רואה גם רואה "אפשרות לשינוי" אך לא רק אצלנו אלא גם ובעיקר אצל אויבנו. אלה כידוע לא ממש מקשיבים לי. אך לו דרשנו אותם מהם ומהעולם כולו אולי היו מתחילים לנוע לעבר שינוי זה שהוא תנאי הכרחי לשלום אחר כך.
הערצת המוות
התנאי הראשון שאני מציע לדרוש מהם הוא כי ירצו ואף יחנכו את ילדיהם לחיות ולא למות. למזלי אני קורא ערבית ובשוטטות שלי באתרי אינטרנט רבים מחפש אני את השאיפה הבסיסית לחיים ובכל אשר אלך נתקל אני בהערצת המוות והחינוך להערצת המוות. כאשר (למשל) ילד בן עשר בשידור טלוויזיה מתגאה בכך שעדיף לו למות מאשר לחיות בשלום עם יהודים אני מבין שיקשה עלי לחיות בשלום עם מתים. משתוקק אני לשלום עם אנשים חיים.
התנאי השני (אם וכאשר יתקיים התנאי הראשון וספק רב אם יקרה) הוא שאויבנו, לאחר שיחליטו שעדיף לחיות מאשר למות, ירצו בחיי שלום ולא במלחמה. אינני מצפה שכמונו ידביקו סטיקרים ושלטי חוצות של "רוצים שלום" בכל פינה אפשרית וישירו שיר לשלום ובהחלט אסתפק בהרבה פחות. עם זאת המילים ובערבית "בידנא סלאם" פה ושם אצלם נחוצות לי.
אם וכאשר יתקיימו שני תנאים הכרחיים אלה אתפנה לפרט את שאר התנאים ההכרחיים שכולם יחד יהוו תנאי מספיק לשלום - ידידי " עמר ידידי".
כשם שמי שאומר לחברו "יורד גשם" אינו אשם בכך שחברו נרטב אלא הגשם עצמו כך אינני רוחש "איבת עולם" לערבים אלא רק אומר את שרואה ושומע אני אצלם ובבהירות רבה. תשוקתי לשלום עם אויבי לא פחותה מתשוקתו של כל אדם לשלום אך אינני מוכן לתת דרור לדמיוני ולראות את אויבי כמי שכמוני רוצים שלום אלא כפי שהם באמת. והאמת מרה ככל שתהיה היא שהם אינם רוצים שלום עם הציונים שבעיניהם גרועים מהנאצים. "אהבה" או "שנאה" הם מושגים שאינם קשורים לעניין.
בניגוד לאלו הבטוחים כי אם רק נעשה כך או כך נזכה לשלום אמת ותתממש תקוותנו אני סבור כי השאיפה האמיתית לשלום חייבת להתחיל בדרישה מאויבנו להשתנות. "מחנה השלום" לו רצה בשלום אמת אינו יכול לעצום את עיניו מראות את יחס אויבנו לשלום. החפץ בשלום אמת צריך להלחם תחילה וכתנאי ראשוני ובסיסי, על הסרת נגע השנאה התהומית של אויבנו אלינו. כשזה יוסר או אז אפשר יהיה לדבר שלום ומי שרוצה "עכשיו" ודורש "עכשיו" ומאמין כי ניתן "עכשיו", מחזק את אויבנו מעריצי המוות ושונאי היהודים שיודעים היטב כי אין לתת לאויבם את שמבקש הוא: גם ובעיקר אם זה השלום.
