האם אביחי מנדלבליט יכול להתמנות ליועץ המשפטי לממשלה מיד לאחר סיום תפקידו כמזכיר הממשלה? התשובה תינתן מן הסתם בידי בג"ץ, אבל אני בכלל לא מבין את השאלה. במבט רחב יותר, ירדנו מהפסים בכל מה שקשור לחובת הצינון.

לפני שבועיים ביקש מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, אבי ברגר, לקצר את תקופת הצינון שלו, כך ששבעה חודשים לאחר שפוטר - יוכל להעניק ייעוץ לחברות תקשורת שבענייניהן לא עסק בזמן כהונתו. כלומר: בלי אישור מיוחד, איש מקצוע שתרם מזמנו וכשרונו לטובת הציבור, אמור לשבת שנה בבית ולא להתפרנס.

כאשר התמנה רו"ח יוסי בכר למנכ"ל משרד האוצר בנובמבר 2003, הוא הוחתם על הסדר ניגוד עניינים בן שמונה עמודים. כבר אז לא הבנתי את זה. מנכ"ל משרד האוצר יושב באחד הצמתים הרגישים ביותר של מידע ביטחוני. בזה סומכים עליו - אבל בנוגע ללקוחות לשעבר של משרדו לא סומכים עליו?


אמון אינו ניתן לחלוקה


זו נקודת המוצא שלי: אמון אינו ניתן לחלוקה. או שנותנים אמון או שלא נותנים אמון. זה לא מצב של פלגינן דיבורא בבית המשפט, כאשר השופט מאמין לחלק מן העדות ואינו מאמין לחלק אחר שלה. כאן מדובר בתכונה הבסיסית ביותר, שבלעדיה אין אפשרות למנות איש לאף תפקיד רגיש.

היועץ המשפטי לממשלה מרכז בידיו כמות עצומה של מידע סודי ביותר. זה יכול להיות במישור הפלילי - חקירות נגד ארגוני פשיעה ונגד שחיתות ציבורית. זה יכול להיות במישור הביטחוני - התייעצויות על חוקיותן של פעולות מחוץ לגבולות ישראל. הסודיות היא לחם חוקו של היועץ המשפטי לממשלה. חייבים לסמוך ב-110% על אמינותו ומהימנותו.

נכון, יש הבדל בין שמירת סודיות לבין ניגוד עניינים. הראשון הוא ערטילאי-משהו ואין לחצים חיצוניים להפר את הסודיות. השני הוא מוחשי ועלולים להיות לחצים חיצוניים לפעול בניגוד עניינים. קל יותר להיכשל במשוא פנים מאשר בפגיעה בביטחון המדינה. לכן אני מסכים שצריך צינון והסדרים, אבל הגענו בתחום הזה לקיצוניות מופרעת.

במצב הנוכחי, קשה מאוד לגייס אנשים טובים מהמגזר הפרטי לשירות הציבורי, כי הם יודעים שכאשר יסיימו את תפקידם - יצטרכו לחכות זמן רב לפני שיוכלו לחזור ולעבוד. אפשר להביא את הדברים לאבסורד ולומר, שניתן כיום למנות לתפקידים בכירים רק אנשים שלא מבינים כלום בתחום, כי רק להם אין היכרויות קודמות. אז אולי נמנה שרברב ליועץ המשפטי לממשלה, וסנדלר למנהל רשות המיסים. מגוחך? ודאי, אבל בקצב הנוכחי של טהרנות-היתר, אנחנו לא לגמרי רחוקים מהמקומות הללו.


לא סחבק של נתניהו


הטענה העיקרית כלפי מנדלבליט היא, שיקשה עליו מאוד לקבל החלטות בעניינים פליליים הנוגעים לבנימין נתניהו ו/או לשרה נתניהו, משום שהוא מקורב לראש הממשלה ומשום שהיה זה ראש הממשלה שביקש למנותו ליועץ המשפטי לממשלה. ועוד נטען, כי הוא עלול להימצא בניגוד עניינים בבואו להחליט בשאלות שתציג לו הממשלה אותה שירת בשנתיים וחצי האחרונות.

לגבי בני הזוג נתניהו: מדובר אומנם בהחלטות משמעותיות ביותר, אבל רק בשתיים-שלוש מבין אלפי ההחלטות שיהיה על מנדלבליט לקבל בשבע שנות כהונתו. כאן הפתרון פשוט ביותר: בנושא נתניהו הוא יעביר את הסמכות לפרקליט המדינה או למשנה ליועץ המשפטי. בדיוק כמו שנהג יהודה וינשטיין בענייניו של אהוד אולמרט. חשוב לציין, כי מנדלבליט אינו מבאי ביתם של בני הזוג, אינו ידיד אישי שלהם ואינו מסתחבק איתם. חוץ מזה, כל יועץ משפטי לממשלה מתמנה לכל הפחות בתמיכתו של ראש הממשלה, ומבחינה זו מנדלבליט אינו שונה.

לגבי הממשלה ככלל: מזכיר הממשלה הוא תפקיד טכני, לא תפקיד של קבלת החלטות ובוודאי לא תפקיד של ביצוען. נכון, הוא מכיר את השרים - אבל כל יועץ משפטי לממשלה מכיר אותם, תוך כדי עבודתו אם לא לפני כן. נכון, הוא יושב בישיבות הממשלה - אך כך גם היועץ המשפטי לממשלה. חוץ מזה, הבעיה של ההיכרות עם השרים מובנית בכפל התפקידים של היועץ - גם מייעץ להם וגם יכול להחליט להעמידם לדין - והיא תיפתר מאליה אם סוף-סוף יופרדו תפקידי הייעוץ והייצוג.

מי ששולף את קלף הצינון נגד מנדלבליט, מתנגד למעשה לכך שהממשלה תמנה יועץ משפטי שעשוי לראות איתה עין בעין. כל כך התרגלנו לכך שהיועצים אומרים ועושים מה שהם רוצים, עד ששכחנו שהם פקידי ציבור ולא נבחרי ציבור. כל כך התרגלנו לכך שהממשלה צריכה לקבל את אישורו של היועץ שלה, עד ששכחנו שהיא זו שנבחרה על-מנת לקדם את מדיניותה.

אז הנה הפתעה: אפשר לחזור לשפיות. אפשר לחזור לכך שהיועץ יאמר לכל היותר על מה לא יוכל להגן בבית המשפט, ושהממשלה תחליט אם היא לוקחת את הסיכון ואת האחריות שבית המשפט יפסוק נגדה. אפשר לחזור לכך שהשוט הפלילי שביד האחת לא ישמש כאמצעי לאכיפת סמכות הייעוץ שביד השנייה. אפשר לחזור למצב בו היועץ ייעץ והנבחרים יחליטו.