לא משתלם להיות חושף שחיתויות במקום העבודה שלך. זה ידוע לכל מי שניסה ונפגע. אין מי שיגן עליך. בעלי אינטרס עוטפים אותך בהבטחות על הקרח. אתה מצורע ומוקצה בסביבת העבודה שלך. מהמעגל החברתי שלך אתה מקבל יחס צונן וחשדני. גם אם אתה לא הולך רחוק מדי עד לחשיפת שחיתויות ומגביל עצמך לאמירת דעתך המקצועית באופן ישיר על תיק חקירה למשל, שבאחריותך המקצועית ניהולית, ועמדתך לא מתיישרת עם רוח המפקד, "הלך עליך". אתה מנודה.
עוקפים אותך. לא מזמינים לישיבות חשובות ודרמטיות. מייבשים אותך עד שתגיע לסף ייאוש ותעזוב את הארגון או שתציית ותצטרף לעדר המובל על-ידי רועה, הבוחר להיות עיוור למציאות.
אתה אולי מסודר מבחינה כלכלית. המשכורת מופקדת בבנק מדי חודש בלי פיגורים. יש ביטחון תעסוקתי אבל השקט הנפשי מעורער. התסכול אוכל אותך. אתה שפוט של ההיררכיה הארגונית.
קשה לך לוותר על עמדתך המקצועית הצודקת הנסמכת על ראיות עצמאיות ומוצקות. אתה מתעקש להשמיע אותה ולהשפיע באמצעותה על ההחלטה להגיש כתב אישום צודק, שיש בו לשרת את האינטרס הציבורי ולעשות דין צדק ללא אפליה ושיקולים זרים ואינטרסנטיים. הקול הפנימי שלך מאותת לך ללא הרף, שביום שתעזוב את התפקיד ולא משנה באלו נסיבות, אתה תוציא לאור את האמת שהוסתרה מהציבור הזכאי לה.
זה מה שעבר על אביה אלף, לא במעמד המוכר של חושף שחיתויות מהשורה, אלא כמנהלת המחלקה הכלכלית לשעבר בפרקליטות המדינה. היא ביקשה והתעקשה מהסיבות המקצועיות הנכונות לחשוף את השחיתות הציבורית של
אביגדור ליברמן. חקירת משטרה מקצועית ומסורה אספה את הראיות, שהבשילו להגשת כתב אישום ועמדו במבחן הידוע של "סיכוי סביר להרשעה".
היועץ המשפטי
יהודה וינשטיין עמד מנגד והפעיל את כל המניפולציות הסנגוריאליות שלו, כדי למסמס את התיק עד לסגירתו, בעילות החוטאות למציאות הראייתית. הפעלת השיטה הנלוזה של הפרד ומשול עבדה שעות נוספות. פרקליטים ממונים מטעמו גויסו למשימת הסיכול של הגשת כתב אישום ומתן אפשרות לבית המשפט לפסוק את דינו.
ההשפעה לאורך שנים עשתה את שלה. הגיבוש של צוות הפרקליטים שליווה את אביה לאורך השנים החל להיסדק בגלל המניפולציות של היועץ. הישיבות הממושכות וחסרות הטעם שחשפו יכולת ניהולית ירודה, מינוי צוותי איפכא מסתברא, התכנסויות וסימולציות מייגעות. פרקליט המדינה
משה לדור לא התעלה על האגו שלו. שידר תמיכה כלפי חוץ אך במבחן המעשה הערים יותר קשיים מאשר הסיר מכשולים בדרך למיצוי הדין עם ליברמן.
אביה נותרה בודדה במערכה ובאמונתה בצדקת דרכה המקצועית. אפילו היחידה החוקרת החליטה שאין מקום יותר להשלמות חקירה כנדרש וכנראה בצדק מטעמה. את כל האמור אני מתמצת רק מקריאת ספרה המרתק, הרהוט, המעניין והחשוב במיוחד מבחינה ציבורית, שכתבה ופרסמה אביה אלף. -"תיק ליברמן", בהוצאת, כינרת זמורה ביתן.
לאחר שנים של דיונים, שאילתות בכנסת, מאמרי ביקורת באמצעי התקשורת ולחצים בלתי פוסקים על היועץ לקבל החלטה, התקיים דיון באחד מימי הסתיו של 2012. היועץ פתח את הישיבה בהצהרה כי טרם נפלה החלטה בתיק, אך הפתיע את הנוכחים בשאלה שזרק לחלל חדר הדיונים:
"אם יוחלט לסגור את התיק העיקרי, מה דעתכם על הגשת כתב אישום נגד ליברמן בפרשת השגריר" (ע' 226). הנוכחים בחדר, לפי עדותה הכתובה של אביה תלו ביועץ מבט המום. הפור נפל. בסופו של דבר, הוגש כתב אישום נגד שגריר ישראל בבלארוס זאב בן אריה ונגד ליברמן. בן אריה הורשע על-פי הודאתו וליברמן זוכה שוב. פעם ראשונה על-ידי וינשטיין ופעם שניה על-ידי בית המשפט.
אני מאמין לאביה ולא ליועץ וחבורתו. כתיבתה מעוגנת בעובדות, מקורות והערות שוליים למכביר. הכתיבה נטולת אמוציות ומתאפיינת בשיקול דעת ומתינות מושכלת, שלא נסחפת על גלי רגשנות מיותרת, כפי שמצופה מפרקליטה בכירה ומנוסה שיודעת את מלאכתה. זו אומנותה וזו תורתה.
העולם המקצועי הזה על כל רבדיו ונפתוליו מוכרים לי היטב. לא הייתי בצוות החקירה של ליברמן. הייתי ראש צוות חקירה ביאח"ה בשנות ה-90 ולאחר מכן מקים ומנהל מחלקת החקירות של הרשות להגבלים עסקיים. ניהלתי חקירות מורכבות. באתי במגע הדוק ומקצועי עם פרקליטי מחוז, פרקליטי מדינה וגם עם היועץ המשפטי לממשלה באותה תקופה.
הפוליטיקה הפנימית המסואבת, מאבקי אגו, צייתנות עיוורת לראש הפירמידה, החשש לפתוח את הפה פן יבולע לך, הם מסימני ההיכר של כל ארגון. הפרקליטות אינה שונה במובן זה. עם זאת, בגלל מהותה כעוסקת בדיני נפשות ומתוך שאיפה ומחויבות לעשיית דין צדק ללא אפליה בין חשודים ונאשמים, נדרשים הפרקליטים בכל הרמות לרגישות יתר מבחינה מקצועית, אתית, מנהיגותית, ניהולית ואפילו אנושית חברתית.
אביה הטיבה לתאר טוב ממני את המסר שאני מנסה להעביר, וכך כתבה:
"בפרשות מסוג זה "הגורם האנושי" שזור לאורך כל המערכות. אין ספק שהיה לו תפקיד לא קטן בפרשת ליברמן- יצרים ואגו, תככים ואינטרסים, פוליטיקה ארגונית ופוליטיקה מדינית. "הגורם האנושי" הפרטי שלי, בא לידי ביטוי בעיקר בתחושת הבדידות. התחושה הייתה קיימת לאורך כל שנות הטיפול בתיק והתגברה בשנת 2012 בעיקר לקראת סופה. הרגשתי לבד. לבד מאד" (ע 280) חבל מאוד שפרקליטה בכירה שהוכיחה את יכולתה לאורך שנים, נאלצת להמתין לפרישתה, כדי לכתוב לראשונה ספר מכונן על תחושות אישיות ומקצועיות, באחד הצמתים הכי רגישים ברשויות החוק והאכיפה.
אם מי מבין עורכי הדין הצעירים שמתכוון להצטרף לפרקליטות המדינה, אני ממליץ לו לקרוא קודם את ספרה של אביה כדי לקבל תמונת מצב אותנטית של מציאות אפשרית. סביר להניח שאותו עורך דין יקלע לדילמה דומה לזו של אביה ורבים כמותה, בנסיבות משתנות עתידיות. לא משנה איזו עמדה ינקוט אותו עורך דין, העיקר שיהיה מודע וחשוף למנעד האפשרויות והמחיר הנלווה להן.
ולמי שמתגעגע ליועצים משפטיים מזן אחר, השונה מהותית מזה של וינשטיין, מומלץ לו לקרוא את ספרה של דנה זילבר
"בשם החוק". נותרה התקווה שמחליפו של וינשטיין יוכיח שאפשר אחרת. אני פסימי מטבעי. הלוואי ואתבדה.
