ועדות הקבלה - התנשאות או כורח המציאות?

בראשית דבריי גילוי נאות-הנני מתגוררת בשנים האחרונות ביישוב קהילתי. כדי להתהדר בבייתי הנאה, בשכניי המקסימים ובנוף הקסום הנשקף מחלון בייתי, נאלצתי לעבור תהליך קבלה ממושך, המורכב מבדיקות אישיות ואינטליגנציה שונות במכון אבחון פסיכולוגי, וכן ראיון זוגי בפני וועדת הקליטה.

אך לפני הכל רקע: מהי וועדת קבלה?

ועדת הקבלה דנה בבקשות של אזרחים המבקשים להתגורר ביישוב קהילתי. נציגיה נמנים עם תושבי היישוב וממונים או נבחרים על-פי תקנון היישוב. כיום, לאחר תיקון החוק לפקודות האגודות השיתופיות, הוועדות פועלות על-פי החוק.

האם ועדות הקבלה הן כלי בקרה הכרחי על-מנת לשמור על המרקם הקהילתי בישוב שבו ההשפעה והתלות בחברי הקהילה היא גבוהה, או שמא זהו כלי נוח שנועד לדאוג ששכניי יהיו 'כמוני' והקהילה לא תאלץ להתמודד עם אתגרים שלא נוחים לה?

בנוסף, גם אם נאמר שזהו כלי נדרש והכרחי להצלחת הקהילה, מי מגדיר את הקריטריונים לקבלה? מי מגדיר מהו הסטנדרט הנדרש ומי נחשב קהילתי ומתאים? הרי זוהי קביעה סובייקטיבית למהדרין.

יתרה מכך-הקרקעות עליהן נבנו בתי היישוב אינן פרטיות, או של חברי ועדות הקבלה-הקרקעות הן ציבוריות, ושייכות למדינה ( או גוף אחר מטעמה). באיזו זכות, אם כן, יחליטו חברי הוועדה מי יגור על קרקעות אלה?

לרוב וועדות הקבלה, אין קריטריונים מוגדרים, למעט אולי שני פרמטרים ברורים - סוגיית הלאום, והדת. את הסוגיה הראשונה אפשר אולי להבין, וודאי על-רקע מצב ביטחוני מתמשך ומציאות מורכבת במדינתנו, ולא שמישהו היה רוצה להיות מיעוט לכאן או לכאן. על סוגיית הדת אפשר להתווכח.

מאידך המצדדים בוועדות הקבלה יאמרו - החיים ביישוב הם כל כך צפופים, ומורכבים מתלות הדדית, חיי שיתוף ומעורבות גבוהה, ומשום שכך-כדאי ואף זכותו של היישוב לקבוע ולמיין את האנשים הבאים בתוכו. החיכוך יקטן ככל שאנשי היישוב ידמו זה לזה מבחינה תרבותית וחברתית.

המצדדים בוועדת קבלה יביאו דוגמה ליישוב פלוני שבו אין ועדת קבלה וקמו בוקר בהיר וגילו כת שמשתלטת על יישובם או סיפור על יישבו אחר שהיה בו התושב הבעייתי שהרס הכל.

מהו אם כן הדבר הבא שאותו מבקשות הוועדות לסנן? ואיך בכלל ניתן לדעת בוודאות שמי שנראה לא מתאים-אכן לא מתאים ומי שנראה מתאים-אכן ישתלב בקלות ויתרום למרקם קהילתי בריא? ואיפה יגורו אותם עולים, חד הוריים ושאינם בורגנים, אלו שרק רוצים "לעשות לביתם" ולחיות חיים שקטים מחוץ לעיר ההומה והסואנת. אותם הוועדה לא תקבל, ולא חלילה בגלל שהם כאלה-חד הוריים, לא בורגנים - אל דאגה, תוצאות המבחן הפסיכולוגי יקשקשו משהו על מבנה אישיות לא ברור, על חוסר התאמה חברתית ועל פסיביות יתר, או אקטיביות יתר. ובכל מקרה - 'זה לטובתכם'.

האם סינון זה הוא לא רק נוחות ובריחה ממורכבות ואתגרים? אילו ילדים גדלים בסביבה כזאת ומה הם מפסידים בכך שהם לא רואים את הקצת שונה שדורש הסבר והבנה או הכלה?

בעיניי, ילדיי וגם אני, ניתרם יותר מהמפגש עם מי שדעותיו לא בהכרח עולות בקנה אחד עם דעותיי, עם מי שרחמנא ליצלן נראה אחרת ממני, חושב אחרת ממני, ואורח חייו שונה משלי בתכלית. הפער - הוא הבסיס לדיאלוג, להפרייה וללמידה. וודאי שלא להדרה, הרחקה וסינון חד-צדדי.

דעתי היא שיש אתגר משמעותי ומצמיח ביישוב מעורב והטרוגני, שבו שכניי בהכרח אינם אנשים 'כמוני', והגם שהדבר אינו פשוט כלל.