השוחד לפני, השוחד אחרי, והחצי מיליון

יש לציין שבערוץ 10 טענו שהאדם היחידי שנקב בסכום חצי מיליון שקל היה דכנר עצמו, ושלכן (כביכול) היה אסור לשופט רוזן לנקוב בסכום זה, בעוד שיוסי דיבר אך ורק על סכום משמעותי. יש לשער שחמק מעיניהם הקטע המצוטט מדבריו של יוסי בעמוד 714 לפסק הדין: "הוא לא נתן לי בבת אחת חצי מיליון שקל, דרך אגב. אם זה ניתן, זה ניתן בצ'קים שנרשמו לתאריכם שונים". העובדה שברוך קרא וירון לונדון חייכו בשמחה כאילו שתפסו את השופט רוזן בקלקלתו, אומרת דרשני.

אבל לא ברוך קרא וירון לונדון, שכנראה היו נותנים לאהוד את פרס ישראל לניקיון כפיים, הם שזיכו אותו. ועל כן יש לבחון כיצד נימקו השופטים את קיומו של ספק סביר באמיתות עדותו של דכנר לפיה אהוד אמר לו לתת חצי מיליון שקל ליוסי.

וכדי להרחיב מעט את היריעה, יש להזכיר שדכנר איננו היחיד שלא הכיר את יוסי ועזר לו במצוקתו. גם טלנסקי, שאף הוא לא הכיר את יוסי, העביר אליו 30,000 דולר. שניהם העידו שאהוד אמר להם להעביר ליוסי את הכסף, ואילו אהוד הכחיש את דבריהם ואמר שמעולם לא ביקש, לא מטלנסקי ולא מדכנר, לתת אגורה לאחיו.

וזה המצב. ואין כאן סעיפי חוק בלתי ברורים לאיש מהרחוב, ואין כאן פלפולים משפטיים, אלא אך ורק שאלה של הגיון: האם באמת יכול לעלות במוחו של אדם הגיוני ספק סביר בכך שדכנר וטלנסקי הם דוברי אמת, ואהוד משקר? האם באמת יש סיכוי קל שבקלים שהשניים האלה החליטו לתת ליוסי במתנה סכומים כה משמעותיים, מבלי שאהוד ביקש מהם, ומבלי שאהוד ידע?

התשובה שייתן ללא ספק האיש מהרחוב היא צחוק מתגלגל, אבל ארבעה מתוך חמישה שופטים בירושלים, חמורי סבר ורציניים, סברו אחרת. והשופטים האלה למדו על דיני חוזים ודיני ראיות, על משפט פלילי ומשפט מסחרי, אבל הם לא למדו שעור אחד על היגיון משפטי, כי אין שום הבדל בין ההיגיון המשפטי להיגיון האנושי.

ולצורך השוואה בין ההיגיון של השופט רוזן שהרשיע, לבין ההיגיון של השופט הנדל שזיכה, תוצג להלן התייחסותם לטענה אחת של אהוד, והיא שהוא כלל לא ידע על מצבו הכספי הקשה של יוסי בתקופה שבה נתן דכנר ליוסי את הכסף.

וכך כתב השופט רוזן: "גב' לינדה אולמרט - אשתו של יוסי אולמרט באותה תקופה - ציינה שלא ידעה כל מאום על חובותיו של יוסי. לבקשתו של יוסי, גב' אולמרט חתמה על מכירת הדירה שבבעלותם ... גב' לינדה אולמרט הייתה מודעת לכרטיס האשראי חסר הכיסוי שברשותה, אך היא, לדידה, לא ידעה על מצבו הקשה של מי שהיה בעלה. בוא וראה עמדת ההגנה; אשתו של יוסי אולמרט, לינדה אולמרט - לא ידעה על מצבו הקשה. אחיו של יוסי אולמרט, ירמי ועמי - לא ידעו על מצבו הקשה. נאשם 8 (אהוד. א.פ.) לא ידע, כמובן, על מצבו הכלכלי הקשה. אבל, אבל רם וצלול, עד המדינה (דכנר. א.פ.) שלא הכיר את יוסי אולמרט, וזה לא היה מעניינו - ידע על מצבו הכלכלי הקשה ... נראה, עמדת ההגנה הינה עמדה רעועה הקורסת על כלל תוכנה".

השופט ג'ובראן, שאף הוא הרשיע את אהוד, אימץ את דבריו אלה של השופט רוזן וכתב: "נדמה, כי אפשרות זו - לפיה העברת הכספים ליוסי נעשתה ביוזמתו של עד המדינה - אינה נתמכת בראיות ואף אינה מתיישבת עם השכל הישר".

ואילו השופט הנדל כתב: "לא רק אולמרט, אלא גם לינדה (אשתו של יוסי באותה עת) וירמי, העידו כי לא ידעו בשנת 2002 על חומרת מצבו של של יוסי. תימוכין לכך ניתן למצוא בעובדה כי ביולי 2004, עת התגלה עומק הבעיות ללינדה - היא התקשרה לאולמרט ... אילו לינדה ידעה על חומרת המצב קודם לכן, יש להניח כי גם שיחת הטלפון הזו הייתה באה לעולם כבר אז".

וכך ניצבים לעינינו, זה מול זה, הגיונו של השופט רוזן והגיונו של השופט הנדל. הגיונו של השופט רוזן לפיו אישה שמוכרת את דירתה ומחזיקה בידה כרטיס אשראי חסר כיסוי מודעת למצבה הכלכלי הקשה, מול הגיונו של השופט הנדל לפיו לא ייתכן שאישה המודעת למצבה הכלכלי הקשה לא תתקשר לגיס שלה. וישפוט הקורא בעל ההיגיון.

למען השלמות יצוין כי השופט רוזן לא הזכיר את העובדה שלינדה אולמרט לא התקשרה לאהוד, ואילו השופט הנדל לא הזכיר את העובדה שלינדה אולמרט מכרה את דירתה והחזיקה ברשותה כרטיס אשראי חסר כיסוי. גם רוזן וגם הנדל, שכל הראיות היו גלויות לעיניהם, התעלמו, איש איש ושיקוליו עימו, מהראייה (או הראיות) המכרעת לדעת חברו.

השופט הנדל כותב: "קשה להשתחרר מן התחושה כי עיקר ביסוס החשד נגד אולמרט נובע מעדותו של דכנר." האמנם? נתאר לעצמנו את ירדני ובוזגלו, שבניגוד לדכנר שהודה, שניהם מכחישים בתוקף כל מתן שוחד וקבלתו. אבל במשפט הוכח שיחוד שיטתי של בוזגלו בידי ירדני לפני שהוא העביר לאחיו של בוזגלו חצי מיליון שקלים, וגם שוחד נוסף שהעביר ירדני לבוזגלו אחרי העברת חצי מיליון השקלים. האם לא די בעובדה שירדני כלל אינו מכיר את אחיו של בוזגלו כדי שנהיה משוכנעים, מעבר לכל ספק סביר ובלתי סביר, שגם חצי מיליון השקלים האלה מהווים שוחד ששילם ירדני לבוזגלו? אתמהה.

השופטים זילברטל ופוגלמן, שהסכימו עם הנדל, לא הוסיפו הרבה לתמונת הזיכוי, אבל השופט עמית הציג את מה שנראה לו כקלף החזק ביותר של אהוד: העדר העברת הכסף ליוסי מרשימת סכומי שוחד שהכין דכנר, שכונתה "כתב הסחיטה", ושכללה אף סכומים אחרים ששולמו לאהוד. וכך כותב השופט עמית: "העובדה שדכנר לא הזכיר בכתב הסחיטה כי שילם ליוסי כשוחד לאולמרט, על-פי בקשתו של אולמרט, אומרת דרשני. מתעורר הספק שמא רק בדיעבד מצא דכנר לייחס את מתן הכספים ליוסי לתשלום שוחד לאולמרט, ביודעו כי רק עם "נדוניה" בדמות ראש הממשלה ייחתם עמו הסכם עד מדינה".

והשופט עמית לא מצא לנכון להזכיר כי גם השופט רוזן, וגם השופט ג'ובראן, הקדישו לטענה זו חלקים נכבדים מפסקי הדין שכתבו, ושהיו גלויים לעיניו. השופט רוזן כתב, והשופט ג'ובראן הסכים עימו, שאין ליחס לכתב סחיטה זה כל משמעות, לא מרשיעה ולא מזכה. רוזן כתב: " לא ניתן להסביר מסמך שעל הצדדים מוסכם שאין בו ממש.", ואילו השופט ג'ובראן כתב: "בנסיבות אלה שוכנעתי, כי אין להסתמך עליו כלל ועיקר - לא לחובתו של אולמרט ולא לזכותו".

ומה שחשוב עוד יותר, מסתבר שעוד לפני(!) פרסום כתב הסחיטה, ולפני(!) שהחלה חקירת המשטרה, כבר דיבר אביגדור קלנר עם אהוד על האשמתו של דכנר כי הוא העביר חצי מיליון שקל ליוסי בתור שוחד.

בעמוד 172 לפסק דינו כתב השופט רוזן על נאשם 2 (קלנר), ונאשם 8 (אהוד): "נאשם 8, כמו נאשם 2, היו מודעים לפרשת השוחד עוד לפני פרסום כתב הסחיטה. נאשם 8 ונאשם 2 היו מודעים לפרשה בטרם ניצוץ זיק חשיפה לפרשה, אך ורק בגלל מעורבותם". ובעמוד 494 נכתב: "נאשם 2 דיבר עם נאשם 8 ... בעניין המתת ליוסי אולמרט, מתת, שכזכור, מקומו נפקד מ"כתב הסחיטה", ברם, משמש נושא ועניין בשיחת השניים, טרם פתיחת חקירת המשטרה".

השופט עמית התעלם מדברים אלה, ושיקוליו עימו. אבל יש לשער שהעובדה שארבעה מתוך חמישה שופטים בירושלים הוכיחו שקיים הבדל של שמיים וארץ בין ההיגיון שלהם להיגיון של האיש שברחוב, ודאי לא תועיל לתדמיתו של בית המשפט העליון כמקום שבו נשפטים בוזגלו ואולמרט על-פי אותו היגיון.