הכללה. לא קל להיות ערבי בישראל בימים אלה. הציבור הדתי או השמרני-ימני חש מפעם לפעם את נחת זרועה של ההכללה. כזכור, "כולנו" רצחנו את רבין ז"ל ו"כולנו" היינו בדומא. הציבור הערבי בישראל חווה זאת על בסיס קבוע. מה אכפת לנו, יאמרו חלקים בתוכנו. בהחלט אכפת; ערביי
הארץ נשארים איתנו. מבעד לערפילי ההאשמות ההדדיות צריך לראות את העתיד המשותף. בשני הצדדים ישנם כאלה החולמים להיפטר מהצד השני. כל צד ומשיחו. בינתיים אנחנו חיים יחד, עם המורכבויות והדקויות.
זאת האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו. רבים אינם זוכרים, שלא רק בין יעקב לעשו היה פיוס אחרי מריבת הנצח; זה אירע עוד קודם, בין יצחק לישמעאל, אחרי הפירוד הגדול. עם מותו של אברהם, נאמר: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה..." שני אחים קוברים את אביהם. חכמינו תיארו את הפיוס כשיאו של תהליך תשובה של ישמעאל וחיבורו מחדש עם בית אברהם ועם יצחק ממשיכו. אפשר לראות את גורלנו המשותף פה כאתגר - לא רק אתגר לאומי אלא גם אתגר חברתי ורוחני.
נציגות. חזון הפיוס בין יצחק לישמעאל מתמהמה כי אנחנו בעיצומו של מאבק לאומי ודתי. ברצונם ושלא ברצונם (תלוי באיזו קבוצה מדובר) נכרכים ערביי הארץ במאבקו של העולם הערבי במדינת ישראל ושל האיסלאם בעם היהודי. משום כך, לא כל גילוי איבה קשור בהכרח עם גזענות.
קשה להתייחס אל הצד האזרחי של ערביי הארץ במנותק מהמכלול. נציגיהם בכנסת אינם מקילים עלינו את המלאכה וחלקם משחרר השכם והערב הצהרות לאומניות ומלחמתיות. השבוע הבדיל ח"כ אוסאמה סעדי בין רצח יהודים בתל אביב לבין רצח
מתנחלים. היחס השונה להתנחלויות, מצד ההנהגה הערבית, לעומת יישובים בפנים הקו הירוק, הוא טקטי ולא מהותי. עקרונית, דין תל אביב כדין קריית ארבע.
בראיון איתי, הישווה ח"כ
ג'מאל זחאלקה את היהודים פה לצאצאי אונס, לעומת הערבים "בני הארץ החוקיים". השבתי, שמה שנראה לו אונס, נתפס אצלנו כחזרה הביתה של צאצאי היהודים שגורשו, בין השאר גם בעקבות הכיבוש המוסלמי בין המאות ה-7 וה-11. ה"כיבוש" לא החל במאה ה-20.
יהודית דמוקרטית. זהותה היהודית של ישראל היא לשׂיכִּים ולצנינים בעיני האליטה הערבית, למרות שישראל אינה ייחודית בנושא. ישנן דמוקרטיות נוצריות, המכילות מיעוטים עם זכויות אזרח מלאות. בעולם קיימות עשרות מדינות מוסלמיות. אבל ערביי ישראל מקדמים את רעיון "מדינת כל אזרחיה", המצאה ישראלית שנולדה במרתפי המחלקות למדע המדינה, ושמשמעותה "מדינת כל לאומיה", כלומר מחיקת זהותה היהודית של ישראל.
הניסיון לבטל את הזהות היהודית של המדינה קשור בשניים: (א) בנרטיב הידוע של "גזילת הארץ" מתושביה "המקוריים". כך למשל תיארה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל במסמך החזון שלה את ישראל כ"תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב". אין במסמך הכרה בקשר ההיסטורי והדתי בין העם היהודי לארצו. ארץ ישראל על-פי המסמך היא "מונח תנ"כי" ולא מציאות היסטורית.
(ב) בהתייחסות ליהודים כדת ולא כלאום. במשך מאות רבות התייחסו כך ליהודים בעולם הנוצרי והמוסלמי. לדת לא מגיעה מדינה. כך, למשל, סעיף 20 המפורסם באמנה הפלשתינית: "טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה... היהדות כדת שמימית אינה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו-כן אין היהודים עם אחד בעל אישיות עצמית..."
אי ההכרה בקשר ההיסטורי והדתי של היהודים אל הארץ, והמאבק לשינוי זהות המדינה, בולמים את ההתקדמות המיוחלת בדרך לשילוב מלא של ערביי ישראל בחברה. זאת אחריותם. גם ליהודים יש אחריות לעזור לשילוב המגזר הערבי בחברה הישראלית ובהקצאת תקציבים דומים לאלה שבמגזר היהודי. החלטת הממשלה להקצות 15 מיליארד שקלים למגזר הערבי היא צעד חשוב, שהיה צריך לקרות מזמן.
אפרטהייד. ארגוני "זכויות אדם" ופוליטיקאים ערבים מכנים את ישראל "מדינת אפרטהייד", משום שמיניה וביה היא מעדיפה את היהודים על פני שאר המיעוטים. כמובן שיש כאן ביזוי שקרי של ההיסטוריה של דרום אפריקה, שבה שחור לא היה יכול לשפוט לבנים בבית המשפט, לא כל שכן לשלוח ראש ממשלה ונשיא לכלא. שחורים לא יכלו לשהות בחוף רחצה שהיה מיועד ללבנים; אפילו השירותים הציבוריים היו נפרדים. ל"אפרטהייד" המוטח בנו מתלווה תכופות התואר "גזעני", ולפיו היחס לערבים דומה ליחס הגרמנים ליהודים בשנות ה-30. האומנם?
במחצית השנייה של המאה ה-18 ואילך, החלו היהודים בארצות דוברות הגרמנית לצאת מהגטאות. ה"אמנציפציה" לא העניקה זכויות מלאות ליהודים. הם הורשו ללמוד באוניברסיטאות, אך לא יכלו לשמש בהן מורים; יכלו ללמוד עריכת דין, אבל לא לשמש עורכי דין. חלקם המשיך לשלם מס גולגולת על שהייתם בערים גרמניות. שר החינוך הפרוסי הודיע לקנצלר שהאופי הנוצרי של המדינה אינו מאפשר מינויים של יהודים כמורי הוראה לצעירים.
תגובת היהודים למצבם הלא הוגן לא הייתה מאבק נגד גרמניה כמדינה נוצרית; לא דרשו לפרק את לאומיותה ובוודאי לא הזדהו עם אויבי המדינה. תגובתם הייתה פטריוטיות גרמנית בכל תחומי החיים. הם התגייסו לצבא והשתתפו בקרבות לשחרור גרמניה מעול הכיבוש הצרפתי, גם אם בצד השני היו יהודים.
איש אינו מבקש מערביי ישראל להיות ציונים או לבטל את זהותם הדתית. לא מונעים מהם להביע דעה, גם המקוממת ביותר. הם נהנים מחירות שאין לשום אזרח במדינה ערבית. הם מתארגנים במפלגות פוליטיות המבקשות לשנות את צביונה של המדינה, ובית המשפט מגן עליהם. בעיתון זה פורסמו מאמרים נגד פסילתה של
בל"ד, בשם חופש הדעה וההתארגנות. עם זאת, לא כל ביקורת על המגזר הערבי, אפילו חריפה, היא "הסתה".
מיעוט. שאלה של פרספקטיבה. אם בתוך המדינה, היהודים הם רוב, הרי מבחינה גיאופוליטית היהודים הם מיעוט זעיר באוקיינוס ערבי ומוסלמי. לכן יש לאזן בין השמירה על זכויות המיעוט הערבי בישראל, לבין השמירה על זכויות הרוב היהודי שהוא מיעוט במרחב האזורי. זאת מדינתו היחידה של העם היהודי. קבלת העיקרון הזה היא המפתח לדו-קיום מאוזן עם תקווה לעתיד.
