בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
ליבאי: לא רצו שאאשים את המשטרה <br>היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים
שר המשפטים לשעבר, שהיה בשנת 1963 התובע במשפט האחרון של מי שהיה קאפו בתקופת השואה, חושף שדיווח לבית המשפט שאין ראיות להאשים את המשטרה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים למרות שסבר אז שיש ראיות מספקות ● המשנה לנשיאת העליון: לא כל קאפו היה אכזרי, הקאפוס יכלו לבחור
ליבאי, שכאמור היה תובע במשפט הקאפו האחרון שהתנהל בישראל, שיבח את כתיבתו של איתמר לוין וציין שכאשר קרא את הספר חש שאיתמר נמצא באולם המשפט וכותב באופן אותנטי, ישר ומדויק על אופן התנהלות המשפט ועל האווירה בתוך אולם בית המשפט ומחוצה לו.
שר המשפטים לשעבר, דוד ליבאי, שהיה בתחילת שנות ה-60 התובע במשפט שנערך בישראל להירש ברנבלט שהיה מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדין, חושף שהודעתו באותו משפט, כי אין ראיות מספקות להגשת אישום שלפיו המשטרה היהודית בגטו, כגוף כללי, עברה עבירה של סיוע לנאצים - לא הייתה נכונה ונכפתה עליו.
בערב עיון שנערך לכבוד השקת הספר 'קאפו באלנבי' שכתב עמיתי, איתמר לוין, סיפר ליבאי שהופעל עליו לחץ גדול מאוד להסיר את סעיף האישום הזה.
"ביקשתי לצרף לכתב האישום אישום שלפיו המשטרה היהודית אשמה בסיוע לנאצים. האשמה זו עוררה עניין רב, בעיקר בקרב יהדות ארצות הברית. טענו שהנה - יהודים מאשימים יהודים בסיוע לנאצים. באותה עת פרקליט המדינה, צבי בר-ניב, הגיע פעמים רבות לבית המשפט, ישב איתי לדיונים וביקש ממני להוריד את סעיף האישום הזה. פרקליט המדינה לא מבקש אלא מורה לפרקליט צעיר. ולי הייתה תחושה שהוא קיבל הנחיה מלמעלה להורות לי כך", סיפר. "היו ראיות לסיוע של המשטרה היהודית לנאצים, אבל הודעתי לבית המשפט שאנחנו מסירים את האישום מחוסר ראיות", גילה.
53 השנים שעברו מאז שהתנהל אותו משפט - שהסתיים בהרשעה בבית המשפט המחוזי ובהיפוכה בזיכוי בבית המשפט העליון - מאפשרות לליבאי לדבר בחופשיות על המשפט ההוא. לדבריו, חשב אז והוא חושב גם היום שלא היה מנוס מהגשת כתבי אישום נגד מי שהיו קאפוס במחנות ההשמדה. "היו אז ניצולי שואה והם הגישו תלונות במשטרה נגד מי שהיו בעלי תפקידים במחנות. המשטרה לא הייתה יכולה שלא לחקור את התלונות ולא הייתה יכולה שלא להעביר את תוצאות החקירה לפרקליטות. אני חשבתי אז, ואני חושב גם היום שההחלטה להעמיד לדין הייתה נכונה", ציין.
ליבאי גם מתח ביקורת מרומזת על פסק הדין המזכה בבית המשפט העליון, אותו כתבו שלושה מבכירי השופטים בתולדות המדינה: חיים כהן, יצחק אולשן ומשה לנדוי. לדבריו, הם התערבו בממצאי עובדה ויצרו מבנה משפטי שאפשר להם לזכות את ברנבלט. לצד זאת, שיבח ליבאי את הספר באומרו, שהוא נכתב כאילו המחבר ממש נכח באולם.
רובינשטיין: הקאפוס יכלו לבחור
השופט רובינשטיין מספר על צוואת אביו
[צילום: איציק וולף]
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, טען מנגד שהעובדה שיהודים היו קאפוס או שוטרים, אינה עומדת לחובתם אלא לזכותם, כנימוק להקלה בענישה. זאת, בניגוד לעמדתו של ליבאי שכאמור סבר שעצם החברות במשטרה היהודית נכללת באיסורי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
"הקאפוס יכלו לבחור ואלה שבחרו בברוטאלי ובאלים אינם צריכים להימלט מן הדין רק בגלל שהם יהודים. הם אומנם לא היו צריכים להישפט כאנשי ס"ס. היותם קאפוס היא נסיבה מקלה, אבל הם צריכים להישפט על אכזריות יתרה", אמר רובינשטיין בערב העיון.
רובינשטיין הסכים עם לוין, בקביעה שעל פיה הקו המנחה בין כל משפטי הקאפוס שנסקרו בספר ושהתרחשו בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל, הוא היכולת של השופטים להתנתק מן האירועים שהיו קרובים אליהם כרונולוגית ורגשית.
"קריאת הספר מביאה כבוד למשפט הישראלי דאז. הקרבה לאירועים הייתה יכולה ליצור יחס נפשי מוקדם שעלול היה להוביל להשפעה על תוצאות המשפט. השופטים נהגו אל הנאשמים ביחס מקצועי. ייתכן שהם שכלו קרובים בשואה, אך הם באו לבית המשפט כמי שצריכים לדון בתיק פלילי. זה אומר שכאשר ישנן ראיות קלושות - אתה מזכה", ציין.
רובינשטיין גם תמה בקול כיצד מסתדרת התפישה הרווחת שלפיה ניצולי השואה לא דיברו על השואה עד למשפט אייכמן, עם העובדה שמשפטי הקאפוס הנסקרים בספר קדמו למשפט אייכמן. לטענתו, ההסבר לכך נעוץ בהבדל שבין ההמון שביקשו שקט ושלווה אחרי שנות הייסורים, לבין אותם ניצולי שואה שפתאום הבחינו בקאפו או בראש הבלוק שלהם באמצע רחוב אלנבי בתל אביב ובערה בהם אש הכעס והנקמה. "צריך להבדיל בין האש שבערה בהם לבין ההמון שביקשו את השקט", אמר.
בנימה אישית אמר רובינשטיין, כי התרגש לקרוא שהגירוש מגטו בנדין בוצע ב-14.8.42 - היום בו נרצחה משפחתו של אביו בבלרוס. הוא התייחס גם לעדות לפיה יעקב הוניגמן, אחד המורשעים במשפטים אלו, היכה אסיר שניסה להשיג עוד קצת לחם: בבית הוריו, סיפר, לא זרקו מעולם לחם גם כאשר התיישן.
האצלת סמכויות כאמצעי שליטה
[צילום: איציק וולף]
חוקר השואה, פרופ' גדעון גרייף, הביע את העמדה הנחרצת ביותר ביחס למשפטי הקאפוס. "המשפטים היו בזמן וחבל שהשופטים לא החמירו בהם", אמר. לדבריו, אין להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לשואה בכל הנוגע להעמדה לדין של מי שפשעו במהלכה.
"לאחרונה שינו את המדיניות בגרמניה והתחילו להעמיד לדין פושעים נאצים גם בגיל 90. העובדה שאיש הגיע לגיל מופלג אינה סיבה לתת לו לחמוק מעונש. פעמים רבות הוא הגיע לגיל המופלג הזה רק משום שהצליח להימלט כל השנים הללו. אני בעד להעמיד לדין גם כשאתה בן 100 וגם כשאתה נכה וגם כשאתה סובל. הם לא ריחמו על קשישים מופלגים", ציין.
גרייף ציין כי כאשר דנים בסוגיית משפטי הקאפוס, חסרה בתודעה הציבורית חוליה אחת הנוגעת לשאלה איך יהודים הגיעו לשלוט ביהודים אחרים בזמן השואה. לדבריו, הקמת המשטרות היהודיות והעברת סמכויות השיטור והניהול גם במחנות ההשמדה לידי 'קבלני משנה' יהודים, הייתה חלק מן השיטה של הגרמנים. "הגרמנים היו מאצילים סמכויות לדרג של פונקציונרים, בעלי תפקידים. "אפילו במחנות ההשמדה, האסיר הממוצע כמעט ולא ראה גרמנים במהלך מאסרו. אולי בודדים".
בהקשר הזה פנינו לגרייף וציינו בפניו שאחד ההסברים הפרשניים לשיעבוד ישראל במצרים - המצוי בפרשנותו של הרב שמשון רפאל הירש על התורה - מסביר ששיטת האצלת סמכויות שיעבוד על אוכלוסייה נכבשת, באופן שבו היא תשעבד בעצמה אחרים נחותים ממנה וכך לא תמרוד, הייתה כבר אז - במצרים העתיקה. לדבריו, סביר להניח שהנאצים לא המציאו את השיטה הזאת, כמו שלא המציאו את הגטאות ואת הטלאי הצהוב. "הדבר היחיד שהיה המצאה נאצית מלאה היה מפעלי המוות".
השימוש הפוליטי בשואה
[צילום: איציק וולף]
חוקר הפוליטיקה פרופ' אריה נאור, לשעבר מזכיר הממשלה, היה כתב צעיר בעיתון 'חרות' וסיקר את משפטו של הירש ברנבלט. הוא אישר, שהמפלגה בראשותו של מנחם בגין עשתה שימוש מכוון באירועי השואה כדי לתקוף את מנהיגות היישוב היהודי שהפכה להיות מנהיגות המדינה, בראשות מפא"י. נאור הסביר, כי התנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי טענה כבר בשנות ה-30 שעל היהודים לצאת מאירופה - אם כי העיר שבמבט לאחור ברור שלא היה לאותם יהודים לאן ללכת, לנוכח סגירת שערי ארץ ישראל בידי הבריטים.
"צריך גם לזכור שהשורשים של ראשי התנועה והעיתון היו בפולין ושהם איבדו שם בני משפחה וחברים", הוסיף נאור. במבט לאחור, הדגיש, ברור שחלק מן הטענות שהשמיעה חרות לא היו נכונות - אך זאת על סמך מה שידוע לנו כיום, ולא על סמך מה שהיה ידוע באותן שנים.
נאור התייחס גם לעמדה שחלקה חרות באותן שנים עם 'העולם הזה' בראשותו של אורי אבנרי, והזכיר שעד מלחמת ששת הימים אבנרי לא השתייך למחנה השמאל. אבנרי ראה את אירועי השואה כחלק מהתנגדותו למשטר מפא"י, ועיתונו היה בית ספר לתקשורת - העיר. "העיתון היה מגיע בכל יום שלישי בערב קודם כל לרחוב דיזנגוף, וכל עיתונאי הלך לשם וקנה עותק".
חברת הכשרת היישוב מחזיקה בחיפה ב-50 נכסים של קורבנות שואה מפולין, ועליה לשלם לחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה את שוויים העדכני - 5.9 מיליון שקל - בתוספת הפירות מהם לאורך השנים. כך טוענת החברה (20.1.16) בעתירה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים.
יצירות מוסיקליות נדירות של מלחינים ממחנות ההשמדה ומהשבי הנאצי יושמעו לראשונה בקונצרט מיוחד שיתקיים בישראל ביום השואה הבינלאומי, שיחול ב-27 בחודש זה (ינואר).
אלי זרחין חשוד בזיוף מסמכים באמצעותם קיבל במרמה כספים שמקורם ברכושם של קורבנות שואה. שופט בית משפט השלום בירושלים, דוד גבאי-ריכטר, האריך את מעצרו (יום ד', 20.1.16) בארבעה ימים.
תסכול רב אחז בחברי ועדת הכספים (יום ד', 20.1.16) בעת הדיון השני שקיימה הוועדה בנוגע לאי העברת התשלומים הרבעוניים שאמורה להעביר 'החברה להשבת נכסי נספי השואה' ל-11,200 ניצולים שנמצאים במצב כלכלי קשה, אליהם היא מחויבת להעביר את הכספים.
משרד האוצר מציע לשוב ולהוריד בצורה חדה את שכר הטרחה שיוכלו עורכי דין לגבות מנכי רדיפות הנאצים תמורת טיפול בתביעות לפי החוק המעניק להם הטבות וקצבאות. על-פי ההצעה, גביית שכר גבוה מן המותר תהיה עבירה פלילית שלצידה קנס מירבי של 75,300 שקל.
מגוון הצעות מומלצות מעובדי קרן קימת לישראל לטיולים מהנים ברחבי הארץ - במרחב צפון, מרכז ודרום. מוזמנים להגיע וליהנות בתקופה הקרובה ובמהלך חופשת "בין הזמנים" ממקומות טיול יפים במיוחד...
דברי הספד עם הבאתה למנוחות של המשוררת דלית בת אדם שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
