עיתונאים בכירים הפרו חיסיון

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, חשף בדוח על פרשת הרפז את קלונם של עיתונאים בכירים שעסקו בפרשה. וינשטיין אולי לא כיוון לכך - גם אם נתעלם מרצונו המובן להשיב מלחמה לאותם עיתונאים שגינו אותו במשך שנים בשל התנהלותו הבעייתית בפרשה זו, אך בפועל: הדוח שהוציא תחת ידיו, שנועד להכריע בשורה של שאלות משפטיות פליליות, בין היתר: בנוגע לחשדות נגד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו, ועוזרו לשעבר של הרמטכ"ל, אשר וינר, עושה שירות חשוב מאוד לציבור, בתחום הרגיש ביותר הנוגע לחובה לשמור ולהגן על מקורות מידע עיתונאיים. שכן הדוח מלמד על דמותם האמיתית של כמה מהעיתונאים הידועים בישראל, שהפרו, ברגל גסה, את החיסיון העיתונאי.

דבריו של וינשטיין, בדוח שהגיש, ראויים לדיון מעמיק, על-אף כשליו האישיים: א) מחמת זאת שגרר רגליים ונאלץ להורות על פתיחת חקירה משטרתית רק לאחר פניות ודרישות חוזרות ונשנות מצד מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס; ב) מחמת זאת שניסה להפליל, בלא צידוק ראוי, את הפרקליט הצבאי דאז, אביחי מנדלבליט (שמונה באחרונה לכהן כיועץ המשפטי לממשלה, עם פרישתו של וינשטיין).

בדוח המקיף שהגיש היועמ"ש וינשטיין, הוא ציין, כי הוא הנחה את חוקרי המשטרה "לפעול בצמצום וריסון ביחס להליכים נגד עיתונאים בשל מילוי תפקידם או בשל עבירות המשיקות לחופש הביטוי, וכן לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע להליכים אשר עלולים לפגוע בחיסיון העיתונאי". עוד ציין היועמ"ש, כי "בכל מקום בו עיתונאי מסר לחוקרי המשטרה כי תשובתו עלולה לפגוע בחיסיון עיתונאי, החקירה ביחס לאותו הנושא הופסקה, והדברים הועברו לבחינה. בסופו של יום הוחלט במקרים אלו שלא לנקוט הליך כלשהו לצורך הסרת החיסיון". בפועל, על על "נדיבותו" של היועמ"ש, נמצא כי לא היה צורך בהגנה על אותם עיתונאים שאת קלונם נפרט. שכן, אותם עיתונאים התנדבו לפטפט ולקשקש ולרכל עם החוקרים גם במחיר הפרת החיסיון העיתונאי.

דוח היועמ"ש מתמקד בעיקר בעיתונאים: אילה חסון (נגד אשכנזי), רוני דניאל ובן כספית (נגד אהוד ברק). היועמ"ש מביא ומפרט ומנתח את עדותם. מדבריהם מתחוור: המטרה שעמדה לנגד עיניהם קידשה את האמצעים. בניסיון להשיג את מבוקשם - הפללת שנוא-נפשם, או למצער הפללת מי שנתפס אצל כאיש הרע, הם בחרו לפטפט לרכל לקשקש וגם לשתף את חוקרי המשטרה בפרטים ובמידע ובשמות של גורמים ששימשו אותם כמקורות מידע.

עיתונאים אלה לא נמנעו, כאמור, משבירת החיסיון העיתונאי, המחייב: בחדרי החקירות ובעצם בשום מקום - לא מוסרים שמות ושום רמז על זהות מקור המידע; לא מוסרים גרסאות; לא מוסרים מי היה בפגישה וגם לא מי לא היה בפגישה; לא מוסרים מידע על מקום ו/או דרך קבלת המידע; לא מוסרים מידע השולל טענה וגם לא מידע השולל מעורבות של פלוני; לא משיבים לשום שאלה שנוגעת לתוכן המידע שפרסם עיתונאי, זולת אמירות כלליות לפיהן עומד העיתונאי מאחורי תוכן המידע שפרסם ואמיתותו. עיתונאי המכבד את עצמו, לא מפנה את החוקרים ולא רומז על מקורות מידע שלו. עיתונאי הגון ומקצועי, לא מסגיר אפילו מקור מידע שרימה אותו, גם אם הולך שולל, ומובן שאינו מוסר מה קיבל מאותו מקור מידע. לא כך נהגו שלושת העיתונאים שלהלן.

אופן התנהלותם מהווה בעיה קשה למקצוע העיתונות בכללותו. לא רק לאותם עיתונאים שסרחו - שכן, בפעם הבאה שיסרבו להעיד ויטענו לחיסיון מקורות, לא תעמוד להם הגנה זו. בחקירה הבאה שהם יהיו הצד החושף ו/או ההודף הם יידרשו, בחדרי החקירות, להשיב לשאלות. בדיוק כפי שנהגו ופטפטו וקשקשו וריכלו ושרפו מקורות מידע בפרשת הרפז.

ברשימה שלהלן מובאים קטעים מדוח החלטת היועמ"ש, שציטטו רק חלק קטן מאוד מדבריהם של אותם עיתונאים בחדרי החקירות. הדוח המשטרתי בנושא, כמו גם פרוטוקול עדותם המלאה, כולל פרטים נוספים, המלמדים על התנהלותם המבישה של עיתונאים אלה, התנהגות העלולה להעמיד בסימן שאלה גדול: האם מקורות סמויים המוסרים להם מידע מסכנים את נפשם.