בפרשת יתרו, לצד הקמת המערכת המשפטית ומתן תורה, מתבסס מעמדו של משה כמנהיג המתווך בין העם לאלוהיו. במהלך ימי ההכנה למתן תורה, משה עולה ויורד מן ההר שוב ושוב, כדי לקבל את דבר השם ולמוסרו לישראל ולהכינם אל הרגע בו "יירד ה' לעיני כל העם על הר סיני".

על-פי רש"י, משה עלה להר בתאריך ב' בסיון. למחרת הוא יורד וקורא לזקני ישראל שבפיהם שתי תשובות של העם: "ויענו כל העם יחדיו ואמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה, וישב משה את דברי העם אל ה'... ויגד משה את דברי העם אל ה'".

חז"ל הבחינו שחסר כאן משהו. משה משיב את דברי העם, "כל אשר דיבר ה' נעשה", ושומע באותו מעמד "הנה אנכי בא אליך". לכאורה, "ויגד משה" צריך להיות למחרת, אחרי שירד אל העם ומסר להם את דבר השם ועלה שוב. אולם מה שמע הפעם משה מפי העם ומה השיב לקב"ה? על כך רש"י עונה: "ויגד משה את דברי העם. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו".

נראה שבדברים אלו נוגע רש"י במפגש בין שתי מגמות סותרות במעמד הר סיני, הקשורות למקומו של המנהיג כמתווך בין העם לאלוהיו.

תכליתו של מעמד הר סיני הוא המפגש הבלתי אמצעי בין השם לבין העם - "יירד ה' לעיני כל העם על הר סיני". מדובר במפגש חד-פעמי שלא היה ולא יהיה עוד כמוהו. "עינינו ראו ולא זר". הראייה עומדת במוקד האירוע שפותח בהכרזה "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", ומסתיים ב"אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עימכם".

עם זאת, למעמד יש תכלית נוספת והיא ההכרה במעמדו של משה כמעביר את דברו של השם. כך הם דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ח', הלכה א'):

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

לדברי הרמב"ם, מעמד הר סיני נותן תוקף לא רק לדברי משה מכאן ואילך, אלא לכל דברי הנביאים הבאים מכוח נבואתו של משה.

שתי המגמות הסותרות צריכות להשתלב יחד. אין די בכך שישראל יאמינו במשה כשליח, אלא הם צריכים גם לראות בעצמם את המעמד, כבקשתם הם: "רצוננו לראות את מלכנו". ישראל אכן זוכים לכך, אך מיד אחרי המעמד הם אומרים: "דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר אלוהים עימנו פן נמות".

בספר דברים אנחנו מוצאים את שני העניינים זה בצד זה: "פנים בפנים דיבר ה' עימכם בהר מתוך האש. אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'". מחד-גיסא - "פנים בפנים"; אבל מאידך-גיסא - "אנכי", משה, "עומד ביניכם".

פן אחר של היחס בין שלושת הגורמים - הקב"ה, העם ומשה - בא לידי ביטוי במדרשים העוסקים בשאלה היכן עמד משה בשעת הדיברות, לרגלי הר סיני עם ישראל, או בראש ההר עם השם. כך מתוארים הדברים בפרקי ד"ר אליעזר:

"אמר לו הקב"ה למשה: רד אל המחנה ואחר כך אני משמיע את תורתי, 'רד העד בעם'. משה היה רוצה להיות שם, אמר לו: כבר העידותי בעם. אמר לו: לך וקרא לרבך. ירד משה אל המחנה לקראת אהרן, והקב"ה משמיע תורתו לעמו, שנאמר 'וירד משה אל העם' וכו', מה כתיב אחריו 'וידבר אלוהים את כל הדברים האלה אנכי ה' אלוהיך'".

משה מבקש להישאר בראש ההר, והקב"ה מחפש סיבה לשלוח אותו בעורמה למטה, כדי שלא יהיה בהר בשעת ההתגלות. משה חש הזדהות מלאה עם שליחותו, דבק בקב"ה ואינו רוצה לרדת, אך מצדו של הקב"ה קיימת חובה ליצור הבחנה ברורה בין המשלח לשליח. בשעת מתן תורה אין איש בהר. "פנים בפנים" - מדבר הקב"ה בכבודו, ומשה נותר למטה כמתווך.