שווילי כמשל הבעל, יהודה שווילי מבת ים, רצח את אשתו במכות פטיש, כי, לטענתו, היא הרגיזה אותו. והרוצח כמשל. אתם שומעים טוב? האין שווילי משמש דוגמה מייצגת לקלות הבלתי נסבלת של רצח 20 נשים רק בשנה האחרונה, ורבות שכמותן לפניהן? והמסר זועק לשמיים: זילוּת חיי האישה, המשמשת קניין הבעל ובשום פנים לא ישות עצמאית בעיניו, שחייה, איך לא, תלויים בו ובסמכותו הריבונית.
כמה סמלי הדבר שהידיעה על מותה של הנרצחת שודרה בסמיכות לידיעה על קרבן טרור נוסף, למרבה הצער. בצד הטרור הפלשתיני אסור להתעלם מהטרור כלפי נשים, המתחולל בחלק מבתי ישראל. התקשורת, ארגוני הנשים וח"כים יודעים להתעסק בהטרדות נשים הפופוליסטיות מאוד. אך מה עם רצח נשים חֲסַר התַּקנה?
אכזבות לבנות דומה כי רק עט סופר, ייטיב לתאר את עוצמת האכזבה של התושבים, ובמיוחד הזאטוטים, מהשלג שלא נתפס (תרתי משמע) בירושלים. זאת בניגוד להבטחות החזאים. אז ככה: תחזית לחוד, ושלג לחוד. לא?
האם הציבור הירושלמי לְמוּד האכזבות הלבנות עדיין לא למד שלא להאמין לחזאים, לפחות לא בעיניים עצומות? מילא העירייה חייבת להיות ערוכה, על כל שלג שלא יבוא, ובמיוחד לאור נזקי השלג הכבד הבלתי צפוי שנחת על הבירה לפני כשנתיים. זוכרים? אבל הציבור הרחב?
כשנה אחרי הפתעת השלג ההוא, קיבלנו הבטחות לשלג רציני, ומה קיבלנו? בקושי מספר פתיתים לבנים, שהפכו לבדיחת השנה את כוננות החרום המאסיבית של העירייה. לכן הבטחות החזאים שלא התממשו השנה כבר לא היו אמורות להפתיע. ובאין ציפייה - אין אכזבה, כידוע.
ואתם חזאֵים נכבדים, פישלתם ובגדול! וכאמור לא בפעם הראשונה. אז עם כל הכבוד ללווינים, למפות ולמכשירים המשוכללים - קצת צניעות, לא תזיק לכם. באמת. אתם צופים, והבורא המחדש בכל יום מעשה בראשית, נותן לנו שיעור באמונה.
לא מפתיע מדד האושר הישראלי הגבוה בעולם, אשר כפי שפורסם לאחרונה עומד על 80%, כלל אינו מפתיע. היהודים, כידוע, רובם בעלי אמונה וחוש הומור מופלא - ושניהם מהווים כלי התמודדות מצוינים עם בעיות ומתכון לאושר.
ובכלל, רק תראו בארצנו הקטנטונת כמה כלי רכב פרטיים וסמארטפונים יש בידי הישראלים, וכמה טיסות לחו"ל, בילויים בבתי קפה ובפארקים - מה שמעיד שבסך-הכל המצב הכלכלי והחברתי די טוב. ממש סיבה למסיבה. אז מי אמר שאנחנו עם מדוכא? תשאלו את ה-
OECD.
על סדר היום הציבורי אפשר להבין לליבה ולכאבה העמוק של האם ומשפחת מגיסטו כולה, שהיא משפחה קשת יום, על היעדרותו של אברה שחצה את גבול עזה. ההתמודדות עם גורלו הלא ידוע ללא ספק מוסיפה מלח על הפצעים של בני המשפחה. זאת במיוחד כשמדובר באיש המעורער בנפשו, שנתוּן בשבי של ארגון אכזרי ביותר, אשר מפר ברגל גסה כל זכויות אדם וחוקי הצלב האדום.
נכון עשתה המשפחה שפנתה לעזרת כלי התקשורת, ובכך פעלה להעלות את הנושא לתודעה הציבורית ולסדר היום הביטחוני, הפרלמנטרי והממשלתי. יישר כוח למוּסף 7 ימים שנענה לאתגר
הומניטרי זה ממדרגה ראשונה והרים את הכפפה בנושא. אני מקווה שדעת הקהל העולמית תזדעק אף היא להפעיל לחץ על הגורמים הדיפלומטיים וההומניטריים, ובמיוחד הצלב האדום, שיביאו להשבת הבן הביתה במהרה.
ראוי לקוות שפרשה אומללה זו תרתיע אחרים ממעבר הגבול לעזה בפרט, ולאויב בכלל, המתברר כמסוכן ביותר. ובא לציון גואל.
פסוקו מדד האושר הישראלי: אופטי-קה
פקקים? יש (גשר) מוצא
הפלשתינים - הם המלחמות
אזרח ותיק: בִּיג גיל
בירושלים זול? - בירה לכל כיס?
רמי לוי - רשות ההגבלים העסקיים: לא למגה: מגה מכירות
פיטורי הדוגמנית איילה זורר: איילה שלוחה
צוחק כל הדרך למחבלים: באנ-ק(ימון)
ביבי, האישה שאיתו:
יד שרה.
על כר וכסת: מכל הציפּוֹת שבעולם.
