ראש אמ"ן האלוף
הרצי הלוי, כך הודלף ל
עיתון הארץ בסוף 2015, אמר בישיבת הממשלה כי אחת הסיבות לגל הטרור האחרון בירושלים ובשטחים היא תחושת זעם ותסכול בקרב הפלשתינים, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר. הלוי הוסיף עוד: "כי הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס, פועל מצד אחד להרגעת השטח ומורה לכוחותיו למנוע פיגועים נגד ישראל, אבל מצד שני יש לו ענפים שממשיכים לפעול כדי להשאיר איזה סוג של בערה בשטח". בתגובה לדבריו אלה, פנה השר לביטחון פנים לראש אמ"ן, ואמר לו כי הוא מטיל את האחריות למצב על ישראל וכי איננו מזכיר בדבריו את ההסתה הפרועה של הראשות הפלשתינית ואחריותה לטרור זה.
כך, 5 חודשים לאחר תחילת אינתיפאדת אל-אקצה השנייה, וה-3 במניין, זו המכונה "אינתיפאדת הסכינים, מתחיל הפיקוד הבכיר של צה"ל לגלות סימני שבירה ראשונים, המזכירים את ימיו הגרועים של הפיקוד בתקופת האינתיפאדה הראשונה של דצמבר 1988, שבה התבטא הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, ואמר: "כי לטרור אין פתרון צבאי אלא רק פתרון מדיני". ובהמשך לדברי ההבל הללו, ולמעשיו המחפירים של אלוף פיקוד מרכז דאז,
עמרם מצנע, ניתן על ידיו גיבוי מלא למעשי רצח מזוויעים של משתפי פעולה מאגודות הכפרים, שנשחטו בפומבי, נתלו ונשרפו על בתיהם ובני משפחותיהם - וכל זעקותיהם לעזרת צה"ל "הריבון בשטחים", שיצילם - נענו בסירוב מוחלט.
באינתיפאדה השנייה, והמדממת מכולן, רק לאחר הטבח המחריד של מלון פארק בליל הסדר תשס"ב, והרג של כ-1200 יהודים, הורה רה"מ
אריאל שרון על מבצע "חומת מגן", שבלם בעוד לא מעט שפיכות דמים, את האינתיפאדה השנייה עד סוף 2003. ומאז היו ההינתקות ב-2005, מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ו-4 מבצעים מדממים בעזה בין 2009 ו-2014.
דומה שהפיקוד הנוכחי של צה"ל עם איזנקוט והרצי הלוי ראש אמ"ן, שוב חוזרים לסורם, והערב 22 לפברואר 2016 נמסר בתרועה גדולה בערוץ 10: "כי ראש אמ"ן בשם פיקוד צה"ל, העביר לממשלה מסר לפיו: "צה"ל עשה ככל יכולתו כדי לרסן את האינתיפאדה השלישית, ועתה הגיע תורו של הדרג המדיני לעשות הכל כדי שיהיה אופק מדיני ופתרון לסכסוך".
כאן אני שואל את עצמי: באיזה עוד מדינה מעיזים גנרלים לפנות אל הדרג המדיני אליו הם כפופים, בספק האשמה גורפת, ספק הודאה בכישלון, ולהטיל עליו אחריות על מה שהם הם אמורים לספק כמענה צבאי? שהרי המלחמה, כך אמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אלימים, ואם מי שאיננו מסוגל לתת לדרג הפוקד את הכלים הכוחניים לנהל את מדיניותו, אז מהיכן נובעת החוצפה שלו, להורות או להציע לממשלה לנהל מו"מ בתנאים של תבוסה צבאית שהוא גרם לה?
שהרי אם ייפתחו שיחות עם האויב הפלשתיני עכשיו, המשמעות היחידה היא, שילדים פלשתינים רוצחים בני 14, שרצחו קרוב ל-40 ישראלים ופצעו מאות - ניצחו במלחמה, ומי שמנצח במלחמה מכתיב את התנאים. האם זה הצבא, וזו המערכת שאנו אזרחי ישראל מקבלים בתמורה לעשרות מיליארדי שקלים שהם משקיעים בצבא מדי שנה?
ועוד שאלה: איזה ראש אמ"ן ורמטכ"ל יש לנו? להתבטא בטיפשות בעצם ימי המלחמה, לפגוע בכבודם של שוטרים שהרגו מרצחים בני 14 שתקפו אותם במספריים, ולהאשימם קבל עולם עוין באצבע קלה על ההדק? ומדוע לאחר שנים רבות כל כך, הפיקוד הבכיר של צה"ל לא הפנים שתקשורת המונים היא שדה קרב חשוב לא פחות משדות הקרב של סג'עייה בעזה או שער שכם בירושלים?
וגם אם נניח שהייתה טעות בשיקול דעת של שוטר במקרה זה או אחר, האם התקשורת היא הדרך בה צריך רמטכ"ל לבקר את המשטרה? האם לא המשטרה או מג"ב הם העומדים בקו הראשון של "טרור היחידים", לא פחות מיחידות צה"ל הלוחמות, לילה לילה בתוך שטחי הרשות הפלשתינית? האם המשטרה לא בחנה באמצעות הפרקליטות מעשים שהיו חריגים לכאורה בימי טרור הסכינים. הלוא אמרו חז"ל: חכמים, הזהרו בדבריכם! אל תתנו נשק בידי האויב להילחם בנו!
