אין ספק שגאוניותו של ברכט נסוכה על ההפקה של החאן הירושלמי, ומשרה אווירה קסומה על הקאסט ועל הצופים כאחד. עיצוב הבמה הכה מיוחד של פרידה שוהם, תוך שימוש ב"רדי מייד" של אביזרים וחלקים שונים מהם התפאורה מורכבת ואף משנה את תפקודם וצורתם באופן יצירתי ביותר, הדורש גם מעט דמיון משוחרר של הצופים, התלבושות הצבאיות של דליה פן-הלר והמשחק הכה נוקב של חברי צוות האנסמבל - מעמידים הצגה מרתקת ביותר, המובאת בסגנון שונה מהרגיל, אך מלא פיוט והשראה.
הנושא הוא: האם אדם הוא רק אדם, או שמא ניתן לפרקו, להחליפו ולהשתמש בו לצורך אחר תוך החלפת זהותו ואישיותו? לנושא התפקיד והזהות בדרמה המודרנית הקדיש בזמנו הד"ר אורי ראפ שנה שלמה בחוג לתיאטרון. בו הדגיש עד כמה זהות אופי הדמות של השחקן וביטויה נסמכים על התלבושת שהוא עוטה. כך ממחיש זאת גם המחזאי הבלגי מישל דה גלדרודה במחזהו "אסקוריאל", בו המלך והליצן מחליפים תלבושת ותפקיד. אלא שב"אדם הוא אדם" שאלת המחזאי היא האם ניתן לשנות את אופי וזהות כל אדם במחי יד אחת, כמו היה איזה חפץ לשימוש אחרים, תוך כדי שכולו ותוכו ישתנו ולא רק חיצוניותו.
את זה הוא ממחיש במחזה באופן טוטאלי. הסבל העני המרוד שיצא לרכוש דג עבור אשתו ועצמו לארוחת ערב, מסתבך עם חבורת חיילים שחייבים למצוא מישהו שיחליף את הרביעי שבהם, אותו העלימו כדי שלא יתגלה שגנב מקופת הכנסייה.
יוסי עיני כגאלי גיי, הסבל המרוד, הוא מושא טרפם של קבוצת חיילים בוזזים ושפלים (אחד הביטויים לביקורת של ברכט כנגד כל דבר צבאי ומלחמתי). הוא גמיש מאוד בהיענותו להם, רק משום רצונו לשרוד ומפחדיו מהם. משום כך ההיפוך בזהותו הוא מלא.
יואב היימן,
אדי אלתרמן ו
דודו בן זאב, מפליאים בגילום שלושת החיילים המושחתים, במשחק ברור, מקצועי, מושחז ומשכנע, כל אחד עם האפיונים שלו.
ארז שפריר, שחקן מבריק בכל תפקיד שיעשה, קומי או דרמטי, הוא הסמל הנלעג המפקד על הרביעייה, הנשטף בתאווה כשהגשם מתחיל לרדת. נשוא תאוותו היא השקמיסטית של המחנה, האלמנה בגביק (
אודליה מורה-מטלון הנשית ותקיפה כאחד) עם לשונה המושחזת באימרות השפר שלה שברכט שם בפיה, והתנועה המרשימה של רמיזות הגוף שעיצבה נעה ווגנר. גם הוא חלק מהביקורת של ברכט על הטמטום והשחיתות בקרב אנשי הצבא. החייל שגנב, וכה בידח בתחילת המחזה, יריאה ג'יפ (
איתי שור), הועלם בתוך ארון, ותעודת החוגר שלו הוענקה לגאלי גיי. לעג בולט לתכונה השלטת בכל צבא עד היום: דבקות במסמכים ולא באדם.
עד כמה הוטבע בגאלי גיי אופי הדמות שאולץ להיות, מוכיחה הסצנה בה מעמתים אותו עם אשתו,
יעל טוקר המקסימה, וכשהיא מזהה אותו כבעלה, הוא מכחיש לחלוטין שהוא מכיר אותה, ונצמד לתפקיד שהוטל עליו. גם ל
גיא גורביץ' כחייל וכאדון וואנג, חלק בולט במשחק המשובח של כל הצוות. כך גם המוזיקה הנפלאה שמבצע
עפר שלחין על הבמה על כמה כלים, פסנתר, הקשה ועוד, וכן גם הופעתו כחייל וכ"מאה סינג" - תורמים לגיוון בדמויות.
קטעי השירה הכה מגוונים את המחזה, שהיו לסמלו של ברכט, אותם כתב פול דסאו, מושמעים בקולות הצחים של השחקנים, ובמיוחד בולטת אודליה מורה-מטלון בשירתה. השירה במחזות ברכט הפכה לנכס צאן ברזל, ושיריו מתנגנים בכל הזמנים שוב ושוב, והפכו לקלאסיקה. משום כך "אופרה בגרוש" של ברכט זכתה לפופולריות עם המוזיקה שכתב קורט וויל למחזה. בתוך כך גם התגנב קטע מהשיר מהגוני, לתוך קטעי השירה, שבאוזני הוא מתנגן עד היום עם שירתה של
חנה מרון האגדית. מוסיקת הרקע המקורית נכתבה בידי שוש רייזמן, כך שהבמה מלאה צליל וצבע כל העת. התאורה של רוני כהן דואגת ליצירת האווירה הנכונה ומהווה חלק יצוק ממנה. התרגום הוא של יצחק לאור והבימוי של
סיני פתר.
הצגה איכותית שמרתקת בכל דקה, ומוסיפה נופך איכותי לסקאלת המחזות העולים בארצנו.
