רקע - "טרור המפגעים הבודדים"
מדינת ישראל נתונה זה החודש החמישי בסבב חדש של לוחמת טרור, שקבלה בהדרגה את הכינוי "טרור המפגעים הבודדים" (טמ"ב). טרור זה מתאפיין ביוזמות של יחידים, שמבצעים כמו שנראה תחילה כיוזמה אישית, פיגועים בישראלים. תכלית הפיגועים היא גרימת אבידות, יצירת דמורליזציה ושינוי דפוסי החיים של אזרחי המדינה. הסבב התחיל בפיגועים בנשק קר - סכינים, מספריים, גרזנים, השלכת אבנים וכו' - המשיך בידוי בקבוקי-תבערה (בקת"בים) ועבר לנסיונות דריסה באמצעות כלי רכב. לאחרונה נוסף לו גם ממד של שימוש בנשק חם ומפעילות אישית ספורדית בדרך כלל, עבר לפעולות של זוגות ואף שלישיות של מפגעים, הפועלים במשולב באירוע אחד.
מרבית הפיגועים מתרחשים באיו"ש ובירושלים המזרחית ומיעוטם במקומות נוספים בישראל, בחלקם מערבה לקו הירוק ז"ל. רוב מבצעי הפיגועים הם בני-נוער גילאי 13 עד 18. את הפיגועים מלווה הסתה חריפה וארסית מצד הרשות הפלשתינית, שמופצת באמצעי התקשורת של הרשות, בחומרי הלימודים, בבתי התפילה ובמקומות ציבוריים. המפגעים נתקלים באווירה אוהדת ומגבה גם בבתיהם, במשפחותיהם ובסביבה החברתית הקרובה.
לאחר כ-5 חודשים, מאפייני הטמ"ב מצביעים מעבר לכל ספק, על כוונה, יוזמה, תכנון ועידוד המפגעים מצד הנהגת הרשות. בין היתר מוצא הדבר ביטוי ביחסם של השלטונות הפלשתינים לנפגעים ומשפחותיהם, בהכתרת חלליהם "לגיבורים", בפיצוי כלכלי נדיב למשפחות וביצירת אווירה המחייבת ומעודדת המשך יוזמת האלימות. לחיזוק הנמקה זו, חשוב לשים לב לטיעונים הפוליטיים הנלווים לתמיכה במעשי הטרור - רובם ככולם משתלבים בנסיונות של הרשות הפלשתינית להגביר את הלחץ הפוליטי על ישראל בכל דרך אפשרית, במטרה להניעה לאחת משלוש התפתחויות אלו: א. קבלת דרישות הסף הערביות הקיצוניות לחידוש מו"מ מדיני עם תנאים מוקדמים, באמצעות לחץ צבאי שממדיו "מתונים" מספיק בכדי לא לשבור את הכלים עם ישראל; ב. בינאום הסכסוך וגרימת מעורבות פעילה של הקהילה האירופית כארגון, ביצירת לחץ מדיני-כלכלי על ישראל, לשם הכנעתה המדינית; ג. הענקת מניע ותמיכה לתנועה מחודשת בישראל מיסודו של השמאל, בתביעה להפרדה אסטרטגית בין ישראל בגבולות הקו הירוק ז"ל לבין מרחב השליטה של הרשות באיו"ש, ללא הסכם, כיוזמה ישראלית חד-צדדית. דהיינו: להשארת חופש פעולה מלא לרשות להמשיך במאבק בכל האמצעים שיעמדו לרשותה לאחר הפרדה חד-צדדית ללא הסכם.
הטיפול עד כה בטרור הבודדים יסודו באיוולת
מדינת-ישראל נוהגת בטמ"ב מינהג של בת-יענה מתוך שלוש סיבות:
חשיבה שבלונית, נרפית וסכמטית של לוחמה בטרור, שנשענת על נסיון שתי האינתיפאדות הקודמות, שעה שהאינתיפאדה הנוכחית, השלישית, שונה מהן באופן יסודי. מבחינת האיוולת, זו אותה גברת בשינוי אדרת
1.
אמונה, שאצל רבים היא בגדר מנטרה, שאין אפשרות לגבור צבאית על לוחמת טרור אע"פ שהנסיון הישראלי ונסיון במקומות נוספים, כגון בסרי-לנקה, מוכיחים אחרת. אילו הייתה תיזה זו נכונה,
המסקנה "המבהילה" העולה ממנה היא, שזו רק שאלה של זמן עד שהטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי ישליט את האיסלאם הקיצוני על העולם.
הנחת-עבודה שגויה, שעולם המושגים של יוזמי הטרור, מפעיליו ומבצעיו הינם בעלי השקפת-עולם, תרבות וסולם ערכים דומה לשלנו או קרוב אליו; כאשר בפועל מה שאנו מגדירים כהומניזם, חופש וזכויות, רואים הם כחולשה שמצווה עליהם לנצלה לטובתם. שגיאה זו מביאה את המערב בכלל ואת ישראל בפרט
להתייחסות אל מחוללי הטרור, על-פי כל קנה-מידה מציאותי, הפוכה לזו הדרושה באמת.
הטרור הוא מלחמת התשה ונזקיו רבים;
הנזק החמור ביותר הוא הנזק המצטבר
מספר רב של מחקרים מלמד שלטרור מגוון רחב של השפעות, מהן מיידיות ומהן מאוחרות יותר. כולן יחד מצטרפות למכלול אחד של גורמי נזק. חלק מגורמי נזק אלה קל יחסית לכמת
למונחים כלכליים, כגון: ירידת הצמיחה, נזקים חומריים, אובדן ימי עבודה, שינויים בהרגלי הקניה והבילוי של האזרחים, ירידה בתיירות הפנים והחוץ, שמירה מוגברת על אנשים ומוסדות, גיוס מוגבר של מילואים, פיצויים לנפגעים מסוגים שונים, קשיים בסחר הבינלאומי ועוד. כאשר מדובר בתהליך שהולך ומחריף, תופעות אלה מקצינות ונזקן גובר. לעיתים, שינויים בהרגלי התנהגות, אם הם ממושכים, אינם חוזרים לקדמותם והשפעתם משתמרת לאורך זמן גם כאשר האיום הישיר נחלש או נעלם. על-פי נסיונות-עבר נראה שבמחזור הנוכחי של האלימות, צברה כבר ישראל נזקים במאות רבות של מיליוני שקלים.
מלבד השפעות הנמדדות במונחים כלכליים ישירים ומידיים, קיימת קבוצה גדולה נוספת של נזקים, שאינה נמדדת בקירוב הראשון של הערכת הנזקים מטרור פעיל. לעומת זאת, משקלה גדול בנזקים התוצאתיים שחלקם כלכליים, כגון: גריעת אנשים ממצבת העובדים או המשרתים הפעילים עקב פציעות פיסיות או נפשיות; תהליכי שיקום יקרים וממושכים; התמדת המערכות הציבוריות בדריכות מבצעית זמן ניכר אחרי שפרק האלימות מסתיים, מחוסר אפשרות להעריך מראש את עקומת הדעיכה שלו; ירידה באיכות החיים ועוד.
מחקרים אחרים מראים שהטרור הוא איום תלוי ועומד בתודעת הפרט ובתודעה הציבורית. רבים אינם ערים לכך שהתקשורת, בגלל מרכיב "חופש הדיבור" ו"זכות הציבור לדעת", היא
גורם המגביר את איום הטרור. בגלל אינטרסים סקטוריאליים של התקשורת, היא מרבה בדיווחים ובהמחשה ויזואלית של זוועות הטרור. באופן זה היא מגדילה את תפוצתה ואת הרייטניג שלפיו נמדדים בטעות איכותה וערכה. הוכח שחשיפה תקשורתית לאיומי טרור, שקולה להגדלת ריבוי המקרים וחומרת האיום או לשניהם. חוסר האיזון הקיים בין הזכות לדעת או הצורך ליידע את הציבור אודות פיגועי טרור, לבין האפקט השלילי של העצמת האיום עקב חזרה מיותרת על תמונות וקולות הממחישים אותו, מעצים את האפקטים השליליים של הטרור ומשרת בפועל את מבצעיו. השפעות אלה פועלות גם על מי שאינם חשופים אליו באופן ישיר. דומה שאצל קברניטי ניהול המלחמה בטרור, טרם ניתנה הדעת במידה מספקת לאפקט השלילי של התקשורת והגיע הזמן לכך.
איום הפועל על תודעת הפרט והציבור, ניתן למדידה במדדים שונים ובכללם שינויים בדפוסי ההתנהגות של האזרחים - בילוי, שביעות רצון, נוכחות במקומות ציבוריים, ושימוש בתחבורה ציבורית, כמו גם בתחושת ביטחון ואמון במוסדות המדינה, במנהיגות ובכוחות הביטחון.
השפעות אחרות נוגעות לחוסן הנפשי, שמחת החיים, רמת המורל, חזרה על ביטויים פוסט-טראומטיים או החרפה בהם, ריבוי והחרפה של מקרי האלימות בחברה ועוד. חלק לא מבוטל מהתופעות שמחולל הטרור דומה לתופעות שמחוללת מלחמה קונבנציונלית. בשני המקרים תרומת התקשורת מעצימה את הנזקים.
"קברניטים" מסוגים שונים מלמדים אותנו שטרור הוא מלחמה שמתרחשת "מתחת לרדאר", מבלי
שהוכרזה מלחמה. ריבוי אירועי טרור או התמשכותם, הופכת טענה זו לבלתי נכונה. העובדה שלא הוכרזה מלחמה אינה משנה את תחושות האיום, את רמת ההיפגעות ואת החשיפה של שכבות רחבות בציבור לתוצאות. אמנם, בדרך כלל אין במלחמת התשה טרוריסטית איום קיומי מיידי, אבל
האפקט המצטבר שלה הוא שחיקה גוברת של כושר עמידת האזרחים במצבי לחץ ומתיחות. הואיל ובלוחמה של המאה ה-21 עשוי העורף, כלומר, הציבור האזרחי למצוא עצמו בחזית העימות כמעט
כמו הכוחות המגויסים וובמלחמת טרור אף יותר,
שחיקה כזו היא איום על החוסן הלאומי. רמת הפחד האישי עולה ככל שהיחיד נחשף יותר לאיומי טרור - גם על-פי מספרם וגם על-פי משכם ועוצמתם. בתקופות רגיעה היא נחלשת אבל לא נעלמת; בתודעה הפרטית קיים מרכיב שיורי שצף ועולה אל מרכז התודעה כאשר מתחדש האיום. המרכיב השיורי אינו קבוע והוא מושפע מעוצמת האיום, משכו ושכיחות חזרתו. אמנם, בעצם החשיפה לאיום קיים גם מרכיב מחסן, אבל הוא איננו מבטל כליל את המרכיב השיורי.
מנגנונים אלה, שלדעתי טרם נחקרו במידה שתאפשר להפכם לאמצעי מדידה אפקטיביים של מצב החוסן, עשויים להוביל לעייפות נפשית ולהתקפלות לאומית תחת האפקט המצטבר של הלחצים הנפשיים שמקורם באיומים מתמשכים. לאות נפשית עשויה להוביל להתקפלות לאומית שאיננה תוצאה של שיקול רציונלי
אלא של חולשה ותשישות המחפשות הקלה לפני כל "חישוב" אחר.
לא מדובר כאן בכניעה טיפוסית, אותה אנו מוצאים כאשר ציבור אזרחי ניצב בפני איום מיידי של "כזה ראה וקדש" או השמדה פיסית. לאמיתו של דבר, הסכנה בהתפתחות של עייפות נפשית וכרסום מתמשך בחוסן הלאומי, גדולה במיוחד מפני שהברירות אינן כל כך מוחשיות.
הוויתור המתבקש בהווה מנותק כביכול מתוצאותיו העתידיות; חולשת הדעת פועלת עכשיו כשתוצאותיה החמורות תתבררנה רק בעתיד, כשהתיקון כבר איננו אפשרי או יעלה ביוקר רב. תוכניות ההפרדה למיניהן נשענות על לוגיקה מסוג זה, בשילוב עם... הימור פוליטי, אופורטוניסטי וחסר אחריות.
יש מה לעשות נגד הטרור בכלל ונגד טמ"ב בפרט;
האם יש גם נכונות לעשות?!
כאשר חיים ופועלים בסביבה של טרור פעיל מתמשך, גם כאשר עוצמת האלימות משתנה לפרקים, חייבים להיות מודעים להשלכותיו הכוללות על חיי האזרחים ובמיוחד על ההיבטים המצטברים לאורך זמן. החלטות מעשיות שמקבל הדרג הלאומי האחראי לביטחון-הלאומי חייבות לשקלל נכון את ההשפעות ברמת הפרט והחברה ואת ההשלכותיו הכלכליות, שבהדרגה מיתרגמות להרעה כללית במצב. מן העובדה שהמצב בפועל אינו משקף זאת, נובעת הביקורת על הממשלה, הצבא, המשטרה, שירותי הביטחון והגורמים המשפטיים המעורבים בביצוע מהלכי הלחימה בו. הרושם הברור של המתבונן, לרבות באירועי הטמ"ב, הוא שעיקר השיקולים, אם לא כולם, מתמקדים ב"כאן ועכשיו" - כאירועים בודדים ומבודדים מן המסכת הכוללת של מלחמת התשה טרוריסטית.
לרשות ישראל עומדים אמצעים וצעדים רבים למאבק בטרור, נוסף לצעדים הצבאיים הישירים. בין צעדים אלה ניתן למנות למשל: גירוש מפגעים ומשפחותיהם; קניסת המפגעים ומשפחותיהם; מניעת פיצויים מהם ע"י הרשות הפלשתינית, גורמי חמאס או גורמים אחרים והחרמת רכושם כפיצוי על הנזקים שהם מחוללים במעשי הטרור; התניית עבודה בישראל בהפסקת הטרור; התניית העסקה של פלשתינים באיו"ש ובישראל בהפסקת מהלכי החרם וההסתה נגד ישראל; עיכוב החזרת גופות מפגעים שנהרגו במהלך תקיפותיהם; חיוב הרשות לשלם את חובותיה כתנאי לקבלת כספים המגיעים לה מישראל; מניעת כניסת כספים מגורמים עויינים; הגבלות תנועה. אלה ורבים אחרים, ככל שאין מיישמים אותם באופן מלא ואפקטיבי בלוחמה בטרור, מבטאים אזלת-יד הגובלת ברשלנות פושעת
2. השאלה אם צעדים אלה הם לרוחם של גורמים, בתוך ישראל או מחוצה לה, צריכה אומנם להיבחן, אולם
הכיוון המוצהר והמועדף חייב לתת קדימות למניעת פיגועים באזרחים ישראלים באשר הם. אסור לישראל להעתיק, כ"מעשה קופים מלומדים", את הפרשנויות וקריטריוני הלחימה בטרור מאירופה או ארה"ב לכאן. התנאים והנסיבות אינם זהים והאיום בחו"ל אינו חמור או טוטלי כבמקומותינו. זאת ועוד: השנים האחרונות מלמדות שברגע שהמערב חש או לומד שמחריף איום הטרור עליו, משתנים גם אצלו כללי המשחק ומותאמים למצב בפועל; כך הוא נוהג גם בשאלת ההגירה, שיש בה איום פוטנציאלי של ממש.
הטרור מבקש להפעיל לחץ על אוכלוסיית ישראל ועל מנהיגותה. אין להניח לו לפעול בתנאי "דה-לוקס".
דברים אלה משיקים לדיון אחר ונפוץ במקומותינו - שאלת "המקל והגזר". להערכתי עברנו כבר מזמן וללא הצדקה אמיתית או סיבות משכנעות, את נקודת האיזון בין המקל לגזר ביחסנו לטרור הפלשתיני.
כאשר מרכיב "הגזר" הופך להיות דומיננטי במערכת היחסים עם הרשות, לא מפני שיש הסכמה מוקדמת להשתמש בו לשם קידום האוכלוסייה הערבית, אלא ככסות-עיניים לחולשה מדינית וצבאית וכהישג לטרור - זו נורה אדומה.
כך אנו מזמינים עוד טרור ומעודדים החרפת האמצעים בהם משתמש הטרור; וכך אנו נותנים פרסים לארגונים הקיצוניים ולמנהיגות המיליטנטית ברחוב הערבי. הפשלתינאים הם בני-אדם בעלי תרבות והשקפות-עולם שונים משלנו.
מותר לנו להשתכנע ממה שהם אומרים אבל אסור לנו להשבר תחת לחץ האלימות שהם מפעילים. כבני-אדם, גם להם נקודות שבירה תחת לחץ ובמאבקים לאומיים מנצח מי שנקודת השבירה שלו גבוהה יותר. הטרור הוא מבחן אלים שבין היתר בוחן את נקודת השבירה של הצד האחר כשהוא מעורר ומכוון תהליכים שיקנו למפעיל הטרור יתרונות יחסיים.
המנעות אובססיבית ולא כל שכן מוצהרת, מהבאת המצב ביחסים הבי-לטרליים עם הפלשתינים לכלל "פיצוץ אלים", מקנה להם יתרון צבאי בלתי-סביר עלינו - הא-סימטריה הנומינלית גדלה בהתמדה לטובתנו, שעה שכושר הסחטנות האלימה גדל לטובתם; זו מגמה מסוכנת. כאשר יבינו שאיננו נרתעים מהכרעה כוחנית, יצטרכו לחשב מחדש את דרכם. כך היה גם באינתיפאדה השנייה.
בכדי שנשתחרר מהריפיון והרפיסות הנוכחיים ונציג באופן חד וחלק בפני הפלשתינים בפרט וידידינו במערב בכלל, בחירה בין מו"מ אמיתי ללא תנאים מוקדמים, לבין התקדמות ישראלית עצמאית, שאינה כוללת בתוכניתה מדינה פלשתינית משום סוג שהוא, חייבת ישראל לשנות דיסקט גם בחשיבה וגם בדרך ההתנהלות. הדיסקט החדש חייב לומר בקֵרוב כך:
אם יתחולל מאבק כוחני נוסף בין ישראל לפלשתינים (ולערבים) - בין אם יהיה תולדה של התקפה יזומה ומוצהרת שלהם עלינו כבעבר ובין אם תולדה של טרור מתמשך שיתדרדר לכך -
לא תהסס ישראל לפעול חד-צדדית ליצירת מציאות ישראלית-ערבית-פלשתינית בעלת מרכיבים אסטרטגיים, פוליטיים ודמוגרפיים חדשים בארץ-ישראל ממערב לנהר הירדן. עם זאת, הסדר מדיני הוא עדיין האופציה המועדפת אבל ייכון רק דרך מו"מ בין הצדדים ללא תנאים מוקדמים ועל בסיס של הדדיות.
