השנה היא 1936. הגרמנים מונהגים מזה 3 שנים על-ידי דיקטאטור שפניו לכיבוש העולם. מנהיג מסוג אחר. כזה שהיה עתיד להביא אסון על תבל ומלואה. אדולף היטלר. כאשר נבחר לתפקידו אחת ההוראות הראשונות שנתן לבכירי שלטונו, הייתה לארגן מחדש את הצבא הגרמני ובראש ובראשונה את חיל-האוויר. ולציידו מחדש בעוצמות הדרושות למלחמת עולם שנייה. הם החלו בתכנון מטוס קרב מסוג חדש לגמרי.

המסרשמיט 109 היה אמור להכות את כל חילות האוויר האחרים בעת מלחמה. על הפיתוח והייצור הופקד הרמן גרינג, מקורבו ולימים סגנו של היטלר. גרינג היה טייס מצטיין ואלוף ההפלות של מטוסי בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, בזכות עצמו. בתחילת מלחמת העולם השנייה היה אחראי לחימוש גרמניה.

הבריטים החלו בחשאי לתכנן מטוס דומה, זמן רב לפני הגרמנים. כבר ב-1931. מטוס קרב זה היה אף הוא מסוג חדש לגמרי. אולם המאבקים על תקציבים, הוצאה לפועל של מכרזים וויכוחים בין נושאי משרה בבריטניה, וכל יתר ה"רגולציות" הידועות לשמצה, יצרו מצב שעל אף הפער בלוחות הזמנים בינם לבין הגרמנים (של כשנתיים לפחות), הצליחו הגרמנים להדביק פער זמן זה ולהציג באותו פרק זמן (1936) מטוס קרב מעולה משל עצמם.

מתכנן מטוסים ידוע בשם ר. ג' מיטשל, הבין כי לצורך השגת כושר תמרון ומהירות גבוהה עליו להשתמש בכנף מסוג חדש (כמעט אובאלית) ובמנוע חזק במיוחד. לפני ימים ספורים, חל מועד השבעים שנה בדיוק להופעת הספיטפייר הראשון. ב-5.3.1936 המריא הדגם הראשון של המטוס החדש והשיג מהירות שיא של אותם ימים למעלה מ-400 קמ"ש.

החלטה שגויה

אצל הבריטים כמו אצל הבריטים, ומסתבר שזה דינו של כל משטר דמוקרטי, האמון על רגולציות הכרחיות, כנראה שום דבר לא בער. רק ב-1938, הוחל בייצור של המטוס. שוב רבו העיכובים בהקמת המפעלים, ורק ביולי 1940(!), חודשיים לאחר תחילת הקרב על צרפת יצאו 23 מטוסי הקרב הראשונים מהמפעל בבירמינגהאם. הם המריאו היישר אל התופת שזומנה להם על-ידי הגרמנים: ההרס שזרעו אויביהם ברחבי צרפת ובריטניה, כתוצאה מחודשיים של שליטה מלאה באוויר, שזכו לה הגרמנים לאחר העיכובים האמורים, וכעשרה חדשים לאחר פריצת המלחמה בפולין. עד אז חזה כל העולם הדמוקרטי בבעתה בהרס שחוללו מטוסי קרב גרמניים ובמיוחד השטוקה הצורחת, במדינה המזרחית (החל מ-1.9.39), והנה כבר הופנו חודי הביקורת של התקשורת הבריטית אל ממשלתו הטריה של צ'רצ'יל: מדוע אין לנו מטוסים דומים ובמספר סביר...

כאשר המטוס החדש נכנס אל שדה הקרב נעשו מאמצים גדולים להגביר את הייצור וכבר בספטמבר 1940 עם התחלת הבליץ על בריטניה הוכיח המטוס את איכויותיו. לגרמנים זומנו שתי הפתעות: האחת הראדאר הבריטי שהם לא ידעו על פיתוחו ועל קיומו, המצאה זו הפתיעה אותם לחלוטין. והשנייה: מבני טייסות מוכנים לקרב של ספיטפיירים, וכמובן את הספיטפייר עצמו. כמעט בכל הקרבות ספגו הגרמנים אבידות בשיעור העולה באופן קבוע על אלה של הבריטים.

תיאורי המלחמה לא מרבים לספר את סיפורו האמיתי של הקרב הזה. הגרמנים היו קרובים מאוד לניצחון, משום שברשותם היו מטוסים במספר רב משל הבריטים. רק החלטה שגויה, שאומרים שהיא ניתנה על-ידי הרודן הנאצי עצמו, במהלך הקרבות, הייתה שיש לחדול מהפצצת שדות תעופה

ומתקנים בריטיים ששימשו את חיל-האוויר הבריטי, ולעבור להפצצת לונדון וערים אחרות בבריטניה. קובנטרי הופצצה בפראות גרמנית טיפוסית. העיר למעשה נהרסה (המונח "קובנטרירן" "נספג" בשפה הגרמנית והיה אמור להביע הרס מוחלט בהפצצה אווירית)

משהחלו הגרמנים בהפצצת לונדון הופסקה הפצצת שדות התעופה והמתקנים הצבאיים הבריטיים. למרבה האבסורד דווקא אז רווח לבריטים. הם הצליחו לשקם את הנזקים הגדולים שנגרמו לכוחם האווירי. אט אט נטתה כף המלחמה האווירית המרה הזו לצד הבריטים. כעבור כשנה (מאי 1941), הורה היטלר, לחדול מהבליץ. הוא היה אז בשלבים הסופיים של ההתארגנות הגרמנית למבצע ברברוסה, התקפתו הצפויה על ברית המועצות. זו חייבה ריכוז כל היכולות של גרמניה, במאמץ למוטט, אף זאת ב"בליץקריג", את אויבתו המרה.

בריטניה ניצלה.

הניצחון הושג גם בזכות מטוס מצויין, אולם בעיקר בשל הטייסים שהטיסו אותו.

בגלל המחסור החמור בטייסים (אף זאת לקונה בהתארגנות הבריטית, שלא מרבים לדבר עליה), התקבצו טייסים מכל רחבי העולם הדמוקרטי דאז: פולנים, אוסטרלים ניוזילנדים, צרפתים ולא מעט אמריקנים וקנדים, שנחלצו לעזור לבריטניה בשעתה הקשה. כך בכוחות מאוחדים ניצחה בריטניה באחד הקרבות המרים והגורליים ביותר במלחמת העולם השנייה.