חוף דייטונה הוא אתר נופש פופולרי בפלורידה. עיירה יפהפייה עמוסה במוזאונים, גלריות, מסעדות, והעיקר - חוף ים זהוב הנמשך לקילומטרים. מקום לא פחות פופולרי מהיעד הקבוע של יהודי צפון היבשת לעת החורף, מיאמי, בהימלטם מהקור העז לשמש החמימה והמפנקת שם. לנו כישראלים השם לא ידוע, כי אינו מהווה יעד ליהודים האמריקנים והקנדים.
יום אחד, בעת ביקורו בדייטונה את קרוב משפחתו, כשישב השחקן והמחזאי אוליבר קוטון בחוף הים עם החול הלבן-זהוב, כשסביבו המוני אדם, נצנץ בו הרעיון: מה יקרה אם אדם בסיטואציה כזו ישלוף אקדח ויירה במישהו מבין הקהל? ומכאן צמח והתגלגל המחזה.
ברקע של קוטון סבים ודודים רבנים בוילנה, ליטא, כך שהאווירה בבית אביו הלא דתי הייתה תמיד ספוגה בתרבות היהודית, כולל ההומור שלה. אמו הדנית, שנאלצה לעזוב את גרמניה בשנות השלושים חרף היותה גויה, עברה ללונדון, וכך נוצרה משפחתו. אולי משום הרוח שנשבה בסלון ביתם הלונדוני הקוסמופוליטי, הרמה התרבותית בה גדל, נמסכו במחזהו זה אלמנטים מתקופת השואה, הטראומות שעברו גיבורי המחזה אומנם נזכרים בטפטוף, אך עוצמתם והשפעתם לא רק שלא פגה, אלא דווקא משום ההדחקה של המוראות אותם, כשהזכרונות מתפרצים מתת-המודע החוצה, הסערה שהם מחוללים בחיי הזוג הנשוי בשלווה לכאורה, משנה את חייהם ויוצרת את הדרמה במחזה.
הצגת בית לסין "חוף דייטונה" היא קונצרט לשניים,
אבי אוריה ו
רפי תבור, שמצליחים בבימויו הכה רגיש ועמוק של
אלון אופיר ליצור דרמה שכמוה לא הכרנו. רפי תבור, שחקן ותיק בבית לסין, עם עבר של הצגות רבות באירופה וקודם לכן עוד בארץ, מגיע כאן לתפקיד ההולם את יכולותיו, שהוחצנו במשורה בתפקידיו הקודמים, שהיה ראוי לרציניים מהם. תבור הוא ג'ו, הגבר האלגנטי, החטוב, הרוקד להפליא עם רעייתו (
ליאורה ריבלין) במשך עשר שנים בתחרויות ריקוד למבוגרים, משלה אותנו שהכל שפיר אצל הזוג, ושחייהם מתנהלים על מי מנוחות רוויי פרסים של מקום ראשון בתחרויות הריקוד.
ערב לפני התחרות החשובה אליה התכוננו כמו ספורטאים לאולימפיאדה, או בוגרי תיכון ל"פרום" - מגיח לביתם לאחר נתק של 30 שנה, אחיו של ג'ו - בילי (אבי אוריה). כמו זכוכית מתנפצת, כך בואו שובר את בועת הקסם של חייהם, שהתבססו על הכחשת העבר, וכל סצנה וכל מונולוג מעלים את רף הדרמה עד לסוף שלא נגלה לכם.
במונולוגים של שני הגברים הם תופשים את כל שרעפי הצופים, במשחק המגיח מהבטן, כנה בעוצמתו והמעניק לצופים את תחושת ההזדהות המוחלטת עם הדמויות, לא כגיבורי הצגה, אלא כמו היינו חלק מהמתרחש במציאות. אבי אוריה, מגיש משחק שרק לעיתים נדירות זוכים לשכמותו. יש לציין על כך גם את כשרונותיו, אך גם את יכולתו של הבימאי אלון אופיר לגעת בציפור הנפש של כל שחקן ושחקן, ולחשוף בתפקיד פנים שלא נודעו, כמו היו הם עצמם הגיבורים הריאליים של הסיפור.
למעשה, השואה מוזכרת כאן בנגיעה מינימלית, רק כרקע שממנו נובעת הדרמה. העיקר במחזה הן התהפוכות שעברו בני הזוג הגרים בברוקלין (והסקיי-ליין של ניו-יורק אז, בשנות השמונים, טרם פיצוץ מגדלי התאומים, המצוי ברקע הבמה, מקסים ותואם להפליא למה שהיה אז) ואיך הדרמה האישית (וה"מנאז' א-טרואה") מתערבלים בזכרונות מהשואה, שמהם בעצם מתחילה הדרמה לפתוח את פצעי העבר.
המסקנה של המחזה המותח והמסעיר, היא, ששום הכחשה אינה יכולה להתמיד לנצח. ואפילו קור רוחה של אשתו של ג'ו - אלי (ליאורה ריבלין במשחק מחושב, כמעט חסר רגש, במטרה לנווט את האירועים) אינו מצליח לכבות את הלהבה שניצתה עם החזרה לאמת ולעבר.
את התפאורה הריאליסטית והתלבושות עיצבה בחן אורנה סמורגונסקי הכה מחוננת, ואת סצנות הריקוד המקסימות עיצב וניווט בצורה מרהיבה וקלאסית דניס בלוצרקובסקי, שכה מוכר משש שנות השתתפותו ב"רוקדים עם כוכבים".
הצגה מרתקת, מאוד מיוחדת ושנונה, שחושפת בפני הקהל הישראלי מחזאי צנוע-הליכות ועניו, כפי שהכרנו אותו בבכורת המחזה בתל אביב, אך ענק ביכולתו. תרבות אנגלית במיטבה, שגם היא בסופו של דבר יונקת מהתרבות היהודית. כמו נכתב המחזה במיוחד עבורנו, אך לא. הוא נובע מעומק ליבו של אוליבר קוטון.
שאפו לתיאטרון בית לסין על הבחירה והביצוע של מחזה זה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
