המלחמה הצבועה של השמאל

בימי מלחמת התרבות בגרמניה (kulturkampf) אמר ביסמרק על יריבו וינדטהורסט: "כל אדם צריך מישהו לאהוב ומישהו לשנוא. אני אוהב את אשתי ושונא את וינדטהורסט". קשה לדעת מי זאת מקבילתה של "אשת ביסמרק שצריך לאהוב" בשביל רוב רובו של השמאל המקומי, על שלל פלגיו בפוליטיקה, בעיתונות, בחינוך ובחוגי התרבות. אבל לא צריך להיות ספק מי הם הווינדטהורסטים שלהם במלחמת התרבות המתרגשת עלינו בגרסתה המקומית. דומה שלדידה של "הכבוּדה" הזו, מתוך כעשרה קבים של הסתה, סתימת פיות, שנאת השלום, רמיסת הדמוקרטיה ופאשיזציה שירדו לארץ, תשעה מהם נטלו להם ללא בושה בנימין ביבי, נפתלי בנט, מירי רגב ודומיהם.

כל צעד, ולו המינורי ביותר, של בנט או רגב לצמצום המונופול הדורסני והמדיר של עדת קובעי הטעם והריח המקומיים בתקשורת, ברפרטואר החינוכי או בתקציבי התרבות מביא באחת לזעקות שבר נלעגות על קץ הדמוקרטיה, סתימת פיות והשתלטות עויינת על "מעט הטוב שעוד נותר במקומותינו". הקבוצות ששולטות כמעט ללא מצרים במעוזי התרבות והתקשורת ובתכני החינוך, תוך הדרתם, "הדמוקרטית" כמובן, של יריביהם הפוליטיים - מצליחה פעם אחרי פעם לצקת תוכן חדש ומשודרג לצירוף "קוזקים נגזלים".

בין אם זה הניסיון לשנות במקצת את הקו השמאלני המובהק בספר האזרחות; בין אם זה בכוונה להוריד במקצת את נתח ה-40 עד 50 אחוז מתקציב התרבות שגורפת "מדינת תל אביב" לטובת הפריפריה; בין אם זה בהחלטת רגב לא לממן הצגות החותרות תחת קיומה של ישראל והלגיטימציה שלה; ובין אם זה בהחלטת בנט להסיר את ההצגה "הזמן המקביל" מסל התרבות, כיוון שזו מבוססת על סיפור שכתב המחבל וליד דקה שהורשע בתכנון רצח החייל משה תמם - מיד כשנודעו החלטות/כוונות/הצהרות אלה, החל מחול שדים של זעקות חמס ושבר על הליסטים שגונבים לנו את הדמוקרטיה, על חסרת הקולטורה (מירי רגב), שכפיל בחנות חרסינה מחרבת לנו את התרבות, ועל הביבי הנורא והאיום שסותם לנו את הפה.

והזועקים כמובן הם בחלקם אותם אלה שחיככו ידיהם בהנאה כשסגרו את ערוץ 7, תוך שהם הופכים עולמות כדי לאפשר לאייבי נתן לעבור על החוק ולהמשיך בשידורים הפירטיים מספינת השלום. הם גם אלה שמילאו את פיהם מים כשהכניסו לכלא את הציירת טטיאנה סוסקין על הציור של מוחמד בדמות חזיר שכותב בקוראן, ובמקביל העלו על נס את פועלו של יגאל תומרקין, בין השאר ציור של חזיר עטוף בתפילין. וחלקם ורבים מצאצאיהם הרוחניים הם אלה שתמכו בחוק ישראל היום (סגירתו בפועל).

וזה אותו עדר נאור, צבוע מכף ורגל ועד ראש, שניהל מלחמת חורמה כדי לשלול את פרס ישראל משמואל שניצר על מאמר ביקורתי נגד העלאה בלתי מבוקרת של יהודי אתיופיה, אך במקביל נלחם כארי בקולות שקראו לשלול אותו מישעיהו ליבוביץ', שהפליא בהתבטאויות חמורות פי-כמה, כמו למשל "יודו-נאצים". וזאת אותה אליטה תרבותית, שאבותיה הרוחניים הטילו חרם על משורר כאורי צבי גרינברג ויצירתו, שידעו לדחוק את רגליהם של אפרים קישון, נעמי שמר ואריאל זילבר, אך מחאו כף לנסיונו של יוסי שריד להכניס את ספר שיריו של מחמוד דרוויש לתוכנית הלימודים - והכל כמובן לשם שמים, לתפארת הדמוקרטיה, האמנות חוצה גבולות וחופש הביטוי.

כן, זה המחנה שחרת על דגלו את ערכי השוויון והיחס השווה לזולת, ושב ומוכיח כי חמלתו והבנתו שמורות מלוא החופן לבאי ביתו האידיאולוגי ולחבריו הערבים/הפלשתינים - ורק מעט מזעיר מהן מוקצות, אם בכלל, למי שאיתרע מזלו והשתבץ במחנה האחר. אלה הם אוהבי האדם, החוקקים בזכרונם של דרדקיהם את רעיונות ההומניזם, ומזדעזעים עד עמקי נשמתם הדוויה כל אימת שהופכים את הערבי/הפלשתיני, באשר הוא אדם, לדמון, אך מעניקים חינם אין כסף שיעור מאלף לכל בר בי-רב על איך עושים זאת טוב יותר, מקצועי יותר, דמוני יותר, למתנחל, לביבי, למירי או לנפתלי - והכל כמובן בהתאם ל"תוכנית החלוקה" של ערכי החסד, החמלה והאמפתיה.

כל עוד ידם על שיבר המינויים ובחירת התכנים, לאיש ימין מובהק ומוצהר, ודאי אם מקום מגוריו שוכן מעבר להרי החושך של הקו הירוק, יש סיכוי קלוש ביותר להתברג לתפקיד או למשרה במעוזיהם. הוא הדין כמובן עם הצגה או מיצג אמנותי שאינם עולים בקנה אחד עם ערכיהם. ואם כבר נאות מי מהם לאשר מינוי כזה או להעלות הצגה החורגת מהקו האידיאולוגי של המחנה, משמש הדבר בעיקר כדי לנפנף בהם, בבחינת ראו עד כמה שיקולינו ענייניים, ועד כמה אין במחוזותינו איפה ואיפה. מינויים אלה שנעשים במשורה בתקשורת, כמעט שאין להם זכר בתחומי האמנות והתרבות.

לפיכך, את מיצגי הצביעות, ההתחסדות, המוסרנות וההיתממות האלה ראוי אכן לכבד בתגובה הולמת וראויה, כמו Cut the Bullshit"", וכמובן במקביל - בעבודת חריש עמוק לצמצום סתימת-הפיות האמיתית שנעשית כאן עשרות שנים.