גם אחרי שריצה ארבע שנות-מאסר על אונס-נשים, עדיין גבוה ליבו של הנשיא לשעבר,
משה קצב. עד לרגע זה הוא אפילו לא מצא לנחוץ להודות על מה שעולל ולהביע חרטה על מעשיו.
מן הראוי לפיכך להודות שאין להעלות על הדעת לרגע הרהור על שחרורו של קצב מן הכלא,.טרם-זמנו. כך או אחרת, ברור מאליו שהרהור שכזה רק אמור לעורר פלצות בלב כל אחד ואחד מאיתנו..
בסירובו העיקש מפר בעצם קצב את תנאי היסוד הכרוך במילוי הבקשה שהגיש לוועדת השחרורים לנכות שליש מעונש המאסר, בן שבע השנים, שהוטל עליו.על-ידי בית המשפט. ספק גדול, לפיכך, אם עבריין-מין שכמותו ראוי בכלל לדיון בסוף חודש זה על אפשרות-שחרורו.
משה קצב אינו ראוי לשחרור מוקדם מכלאו ואף לא לחנינה מידי הנשיא. יתר על כן: בקשתו לשחרור, טרם זמנו, איננה אלא בגדר חוצפה. שהרי קצב נוהג במערכת המשפט באותו זלזול שבו התייחס בשעתו לקורבנותיו, בנות המין החלש. בתור שכזה אין הוא ראוי אף לרגע שרחמי המדינה יחולו עליו.
הפה שאסר
תר על כן: קצב משחק משחק מלוכלך. אחרי שרמס את
כבודן של נשים, השחיר והשפיל את שמן בפני כל, הוא איננו בוחל לבנות לעצמו דימוי של מסכן, שנפל כקורבן-עלילה בלי סיבה.
בהקשר לכך ראוי להזכיר, לכל מי שבעצם הספיק כבר לשכוח, שהיה זה בעצם קצב בעצמו שקרא בפומבי, עוד בעת ששימש בתפקידו כנשיא, לנהוג בחומרה בעברייני-מין. אז אוי לעיניים שככה רואות, ואוי לאוזניים שככה שומעות.
למותר לציין שהכלל שביקש קצב להנהיג בעבר כלפי זולתו - אמור עכשיו לחול גם עליו. יש לנהוג בו, לכן, כאחד האדם, וחלילה לא כנשיא בעבר. וועדת השחרורים, שבפניה יעמוד קצב בסוף חודש זה, לשבט או לחסד, איננה צריכה לרחוש שמץ של רחמים, בוודאי לא כבוד, כלפי מי שחילל את כבודן של נשים.
