נשף מסכות מבחיל

רבים בישראל מתאבלים על מותו של מאיר דגן, איש ביטחון ואדם ישר, אוהב העם והארץ. לעומתם, ישנם רבים העוטים מסיכה יען כי מותו של דגן נגע לליבם. זו הצגה מכוערת, מבחילה, ממש גרוטסקה. למשמע דברי ההספד של כמה מאלה אשר פגעו בדגן, השפילו אותו, ניסו ליצור דה-לגיטימציה לאיש שכל חייו הוקדשו לביטחון אזרחי ישראל, בא לך להקיא. אין גבול לציניות, אין גבול לדקדנטיות!

ההתייחסות לדגן לאחר היוודע דבר מותו, אמביוולנטית. בחייו הוא זכה לביקורות אוהדות וגם קטלניות. עדיין לא הגיעה העת לערוך מחקר מקיף על פעילותו רבת השנים הן בצבא והן כראש מוסד. ודאי יימצא מי שבעתיד ינסה לשפוך אור על כל עשייתו. עם זאת, אין לטעות: גם אוהדיו וגם מבקריו מציינים עובדה בלתי ניתנת לערעור: כל מה שעשה דגן היה כדי להגן על ישראל, על אזרחיה, על ביטחונה. במחיר האישי ששילם היה גבוה מאוד. אלא שהקערה התהפכה על פיה כאשר נוכח דגן שהנהגת ישראל מובילה לאסון.

מאז סיום תפקידו כראש המוסד, דגן לא חסך במאמצים כדי להתריע על כך שהנהגת המדינה בראשות נתניהו ובנט מובילה את ישראל אל אסון. דגן העז לצאת נגד מי שנמשחו למלוכה, בנעלים ונערצים, אנשים מורמים מן העם בעיני עצמם וצאן מרעיתם. הייתכן לחטוא חטא כה גדול? כה אמר דגן באחד הנאומים שלו: "אני חושב שראש הממשלה ובנט מובילים את מדינת ישראל למדינה דו לאומית דבר שנראה בעיניי אסון ואבדן החלום הציוני". ממש חוצפה! החשבון הציבורי הוגש לו והוא היה גבוה למדי, מופקע ומופקר כאחד. גינויים, התלהמות, שפיטה בכיכר העיר. לא המהות קובעת אלא נשואיי הביקורת. הנה קטע ממה שסיפר דגן, קטע הממחיש לאיזו דרגה של יוהרה ושחצנות מסוגלים מנהיגים מסוימים להגיע: "דגן סיפר כי יום אחד נתניהו שאל אותו "למה אתה לא מרצה אותי?". דגן השיב: "תפקידי הוא לא לרצות אותך אלא להביא לך את הדברים שראש ממשלה צריך לדעת. זה היה בהקשר האירני"...אבל אתה כפוף אליי", אמר נתניהו. דגן השיב לראש הממשלה: "אני כפוף אליך אבל הנאמנות שלי למדינת ישראל". דגן היה הילד מאותו הסיפור ילדים מפורסם שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן, בגדי המלך החדשים, שזעק, המלך הוא עירום. לרצות משמע לשקר. כפוף, משמע לעוות מציאות לפי הנחיות המלך. ודגן לא היה מוכן.

שותק כמו דג

את מורת רוחו ודאגתו הביע דגן לפני כשנה בצורה ברורה שאין למעלה ממנה: "אני מפחד מהיעדר החזון ומאובדן הדרך", אמר דגן, "מאובדן הנחישות. מאובדן דוגמה אישית. אני מפחד מההססנות והקיפאון. ואני מפחד מעל הכל ממשבר המנהיגות. משבר מנהיגות שהוא החמור ביותר שהיה כאן עד היום". ושוב דגן הפך לאויב העם, לאויב השלטון. הוא לא היה מוכן לחזות אפוקליפסה ולהיבנות עליה כפי שהמנהיגות הפוליטית עושה זאת. ההתנפלות עליו הייתה רבתי, מפוליטיקאים ועד טוקבקיסטים, מחסרי סובלנות ועד מסיתים. ודגן לא חשש מהם. הנה הציטוט הנלעג ביותר שנשמע על-ידי אחד הפוליטיקאים שאז יצא להגנתו של נתניהו, וכיום שותק כמו דג לאחר שנתניהו הראה לו מאיפה משתין הדג כי מדובר בכפיות טובה: "סגן השר אופיר אקוניס. אני מאמין כישראלי וכאדם, בהכרת תודה. אם היה אדם שמציל את חיי, לא כמשל, אלא ממש מציל את חיי, מעולם לא הייתי יוצא נגדו בביקורת אישית וארסית כפי שעשה דגן". הבנתם את הלוגיקה? כך פועלת המאכלת הפוליטית. מי שאינו יודע להפריד בין האישי ללאומי, אינו יכול להיות בר-שיח רציני. דגן לא יצא בביקורת אישית נגד נתניהו כאיש פרטי אלא כראש ממשלה. לא זו בלבד שזכותו של כל אזרח להעביר ביקורת על מנהיגיו אלא זו חובתם שעה שהם חושבים שתפקוד ההנהגה לקוי ומסוכן. מה בין זאת לבין הפן האישי, החברי, בין דגן ונתניהו? רק לאקוניס תשובות.

כרגיל במחוזותינו, לאחר שדגן ייטמן יישמעו דברי הספק אוהדים. כל העלייהום עליו לאחר שהעז לבקר את ראש הממשלה, יישכח, ורק מילים טובות תישמענה. אולי זו גזירת גורל, אולי אחד מכללי ההתנהגות. ישנם עיתונאים הסבורים שמאמרי התמיכה בדגן והמילים החמות שהורעפו עליו הם תוצאה של ניגוח פוליטי. לו דגן, אליבא דה-אותם עיתונאים, היה תומך בנתניהו, לא היו כותבים עליו ומשבחים את פועלו. זה ציני מידי, עלוב מידי. הסחי הפוליטי מעוור את עיני הבריות. אלא שנשף המסכות חייב להימשך, למרות בכל. זה לא יהיה לכבודו של האיש שכל חייו עשה למען ביטחון ישראל.