פטפטת אלימה מלווה זה כ-100 שנה את הסכסוך הפלשתיני-ישראלי. מה לא אמרו מנהיגי ערב בגנות ישראל, היהודים והתנועה הציונית?
ידיד שלמד מזרחנות באוניברסיטה העברית היה מתפעל מדמיונם הפורה של מנהיגי ערב ומריבוי הגידופים והאיומים נגד ישראל. הוא החליט לכתוב עבודה סמינריונית בנושא, וביקשני לסייע לו באיסוף החומר. ללא מאמץ מיוחד הוא הצליח ללקט 260 דברי גנאי נגד ישראל, וכדי לסבר את האוזן, נציין מעט מן האוסף:
המדינה המדומה, מדינת הכנופיות, חלאת אדם, תופעה חולפת, מפלצת, רוצחי הנביאים, אופי מצות פסח בדם ילדים, זונה, ממזרה, זנב האימפריאליזם, תמנון, שודדת, פגיון בלב האומה הערבית. בנוסף לכך, הם איימו לרסק את ישראל, להשמידה, למחוק אותה מעל פני האדמה, לזרוק אותה ללב ים, ולהטמין אותה בעומק האדמה הערבית הגדולה.
מיותר להדגיש כי לא צמחה להם תועלת כלשהי משיח עכור זה נגד ישראל. גם לא צריכים את פרויד כדי להסביר את ההשפעה של דברים אלה על ישראל ומנהיגיה. מה אמורים
נתניהו, יעלון ואיזנקוט לעשות, וכיצד הם אמורים להגיב על איומים אלה? הרי אין בר-דעת שיצפה מן הישראלים לענות בפייסנות ובתחינות להפסיק לאיים עליה ולגנותה.
"מוות לנאצים"
במלחמת העולם השנייה הירבה היטלר לאיים על בריטניה והעם הבריטי. נניח שצ'רצ'יל היה משיב בטונים פייסניים ובקריאה לנטוש את טון האיומים - איזה רושם היה מותיר? ואומנם, צ'רצ'יל לא נהג באופן כזה. הוא הגיב בהתאם באומרו: "אנו נילחם נגד הנאצים בחופים ובימים". כך גם עשתה ברית-המועצות נוכח איומיו של היטלר. קריין רדיו מוסקבה יורי לוויתן היהודי במוצאו פתח מדי בוקר בקולו הרועם את שידורי בריה"מ בסיסמה "מוות לנאצים" כתגובה על האיום.
ולימינו: אחרי תבוסות כה רבות של המאיימים, מתי יגיעו מנהיגי ערב למסקנה המתחייבת, שעליהם לשנות את הטון ולדבר אחרת? שינסו לדבר על פיוס, דו-קיום, סלחנות, סובלנות ושלום, ואז יבחנו את תגובתה של ישראל. שיקחו דוגמה מהנשיא המצרי אנוור סאדאת. הוא הירבה לאיים על ישראל והבטיח שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים במלחמה נגדה. כחצי שנה לפני ביקורו בירושלים, באפריל 1977, נאם במסגד אלחוסייני בקהיר וגידף את ישראל. הוא אף ציטט פסוק מן הקוראן נגד היהודים: "ידיהם שותקו". אבל כשהחליט לשנות את הטון והודיע במועצת העם על נכונותו להגיע לירושלים כדי לעשות שלום ולו רק כדי להציל אזרח מצרי אחד, אז עם שינוי הטון, עלה שחר חדש על המזרח התיכון.
בישראל שלטה אז ממשלה ימנית בהנהגתו של
מנחם בגין. גם הוא שינה את הטון והכריז כי ישראל תקבל את סאדאת לפי מסורת האבות בלחם ובמלח. שינוי הטון היה צעד הכרחי, שבלעדיו לא היה נכרת הסכם השלום.
להט השנאה
ניתן לחזק את הצורך בשינוי של טון הדיאלוג בדוגמאות נוספות. כך למשל הסכסוך בין הקתולים והפרוטסטנים בצפון אירלנד נמשך זה למעלה מ-800 שנה. ב-1969 העצים הסכסוך וגרם לשפיכות דמים ולסבל רב במשך שלושה עשורים, ל-3000 הרוגים ול-50 אלף פצועים.
ב-8199 חל שינוי בדיאלוג בין שני הצדדים. הכומר ד"ר גארי מייסון פיתח דו-שיח ברוח של פיוס עם האסירים ואיפשר לקיצונים להשמיע את קולם. ההידברות עזרה לרכך את להט השנאה ולהתגבר על המחלוקות.
גם השרה הבריטית לענייני צפון אירלנד מו מולאם שינתה את טון דיבורה והבטיחה שלא תנטוש את המורדים. גישה זו סייעה לצדדים להתקדם במסלול של דיאלוג מובנה שהביא בסופו של דבר ב-10.4.1998 לחתימת "הסכם בלפסט" המכונה גם "הסכם יום השישי הטוב".
