אז כך זה היה:
רועי הורביץ שיחק במחזהו הראשון של קלאנזי "שעונים" על גרמני המושלך לאותו תא במחנה הריכוז בו נמצא שען יהודי, ועל החברות הבלתי אפשרית הנוצרת בין היהודי לבין ההומו הגרמני. כך נוצר הקשר בין רועי וקלאנזי. מאז, האחרון הגיע לכל הופעה של ההצגה ברחבי העולם. בהמשך, קלאנזי כתב עוד שני מחזות בהם שיחק רועי הורביץ, שבינתיים ביים את
ליא קניג ב"לא ביום ולא בלילה" ובהמשך ב"משהו טוב". כך נוצר הקשר המופלא ביניהם, שהמשיך כשרועי ליווה אותה במסע הופעותיה בארה"ב לפני שנה. מסע שבמהלכו נפגשו עם דן, שבדיוק סיים את כתיבת מחזהו "רביעייה". המחזה כבש את לב שניהם, שגמרו אומר להעלותו בכורה עולמית בישראל.
כדי להעלות עור וגידים על המחזה, ליא הביאה לקאסט את
מרים זוהר, שעמה שיחקה עשרות שנים בהבימה, בין היתר ב"מירלה אפרת", ואת
יהודה אפרוני הוותיק והטוב; מרים הביאה את
אילן דר, שותפה להצגות ב"בית לסין" ובקאמרי, אילן הביא את אשתו רות המעצבת שתייעץ בתוקף מקצועה, וכולם יחד הביאו עמם את האהבה והחברות. ואלה עומדים בליבה של הדרמה האנושית הכובשת הזו.
הצגת "רביעייה" פורשת כמעט את כל חייהם המשותפים של שני הזוגות, שחברים כבר מזה 37 שנים. המחזאי קלאנזי, בתרגומו ובבימויו הכה רגישים ועשירים בניואנסים של רועי הורביץ, השכיל לגעת בנקודות רגישות ביותר המוכרות כה טוב לרבים מאיתנו מהוריהם או מאחרים, ושחוו חלק מהחוויות של בני הזוגות מגיל צעיר, על כיצד הכירו, איך חוו את לידת צאצאיהם, ובכלל - מתוך השיחות אותן הקפידו לקיים בפגישות השבועיות, אנו רואים כמו בסרט את כל נקודות השיא הכי מרגשות בחיי הרביעייה. גם של שפל ודם של גאות. אך לרוב, אנו צוחקים ונהנים ממשפטי המחץ שלהם, במיוחד מפיה של ליא, מתלהבים מיכולת הריקוד והשחרור הגופני של מרים, המתנועעת כבחורה בת 40, ומהיחס ההדדי הכה נפלא ומתגמל של הגברים לנשים. חוץ מבגידה של אחד ברעייתו. ממנה אנו למדים איך להתייחס לזה, ואיך הסיפור המשותף בכללותו ממשיך להתגלגל עד הסוף הבלתי נמנע.
כאמור, עם תאורה מעוצבת בכישרון נפלא של אורי מורג, עם מוסיקת רקע אמריקנית נהדרת ששמוליק נויפלד השכיל כל כך להתאים, מוזיקה שהרקידה את השחקנים ואת לב הצופים גם יחד. כל אלה, כולל השיר שמבצעת הרביעייה ביחד, מובילים את הצופים לאורך סיפור חיים שלם של ארבעתם, ואנו חשים כמו בבית, כמו היינו האוזן הקשבת של מחשבותיהם והרהורי ליבם של גיבורי המחזה. לכידות מושלמת בין קהל הצופים לבמה ולמי שמצוי עליה.
הימצאות של שחקנים שהפכו כבר כמעט לאגדה - היא חוויה מעוררת ומלאת התרגשות לשחקנים הצעירים של בית צבי, המצוי בסמוך לתיאטרון הספריה, ומהווה מעין ערך מוסף ללימודיהם שם.
הבימאי הורביץ חבר למחזאית נאווה סמל והמחזה שכתבה עבור ג'טה לוקה לפני 30 שנה יעלה על הבמה בסביבות חג הפסח, ואמור להרוות את הרצון לחזות בעוד ועוד הפקות שיביים רועי הורביץ.
המחזאי קלאנזי שנכח בערב הפרמיירה, התרגש מאוד מתגובות הקהל, וכמוהו השחקנים, וקהל הידוענים מעולם התיאטרון שהגיעו לתת כבוד למחזה ויוצריו. ערב מרגש, מלא שאר רוח ורגשות עמוקים המסתתרים בעמקי לבו של כל אחד, שהמחזה הצליח להגיע אליהם, לגעת ולחולל תגובה. המשפט המסכם בהצגה "לא אחכה למחר.
רק עכשיו הוא שם המשחק" - ממצה את הרעיון הטמון בהצגה: לא להחמיץ אף רגע. לחיות כל דקה ולמצות את החיים עם הרבה אהבה וחברות אמיתית וטובה. לכן, אסור להחמיץ הצגה נפלאה זו. לכל הגילאים - מצעירים ועד קשישים.
