לשירות בתי הסוהר יש נוהל העוסק בבקשות של אמצעי התקשורת לראיין אסירים. אחד מהם קובע, כי עדיפות תינתן דווקא לאסירים הטוענים לחפותם. נוהל יפה, אנושי וראוי. אבל לאן נעלם העיקרון העומד בבסיסו כאשר מדובר במשה קצב?

נחזור תחילה בקצרה על דברים שכבר נאמרו כאן מספר פעמים. הדרישה שעבריין מין יביע חרטה ויעבור שיקום כתנאי לשחרורו המוקדם, נובעת מכך שלעברייני מין יש נטייה לחזור על פשעיהם. לכן, זוהי דרישה מוצדקת וחיונית. קצב, לעומת זאת, לא יכול לחזור על מעשיו. קורבנותיו היו נשים שעבדו במחיצתו בתפקידיו הציבוריים - וכאלה, כידוע, לא יהיו לו אפילו ברמת ועד הבית. מכאן, שאין ממנו מסוכנות - וממילא אין מקום לדרישת חרטה ושיקום.

הדין הוא לעולם אינדיבידואלי, גם לצד רעיון אחדות הענישה - חוזר ושונה בית המשפט העליון. לכן, מה שנכון לאלף תיקים לא בהכרח יהיה נכון בהכרח לתיק ה-1,001. כאשר יש עבריין מין שנסיבותיו שונות משל האחרים, גם בחינת מסוכנותו צריכה להיות שונה.

ועדת השחרורים אומרת: "זכותו של אסיר לדבוק בחפותו ולהמשיך להאמין שהינו חף מפשע. אולם, מצב זה מונע מהאסיר שבפנינו, כל אפשרות להתחלה של הפנמה ומכאן התחלה של טיפול", היא אומרת. וכאן טמונה הסתירה הלוגית הגדולה: האם הוועדה רוצה שאדם יעשה שקר בנפשו - לשיטתו - ויודה מן השפה ולחוץ רק כדי להשתחרר? האם זהו השיקום - שקר לצורך שחרור? ושימו לב: אני מדבר על תחושת שקר סובייקטיבית. קצב חטא ופשע ובצורה חמורה במיוחד. זה לא סותר את זכותו לבוא ולטעון בראש כל חוצות שהוא חף מפשע.

כאן אני חוזר לנוהל בו פתחתי. כאסיר, יכול היה קצב לבקש להתראיין לכל ערוץ תקשורת אפשרי כדי לחזור ולטעון שהוא חף מפשע. השב"ס היה מאפשר לו לעשות זאת, ואף נותן לו עדיפות על פני אסיר שמודה בחטאיו. אבל כאשר זה מגיע לשחרור - אותה טענה הופכת לאבן נגף.

דומה שוועדת השחרורים חיפשה מתחת לאדמה נימוקים להחלטה, שחבריה ידעו שהיא שתתקבל במחיאות כפיים. הוועדה הלכה על הפופוליזם הקל במקום על הצדק הקשה. וכך אנחנו קוראים שיקול כזה: "עמדת נפגעות העבירה על הנזק הנפשי שנגרם להן והצפוי אם ישוחרר". וכאשר קצב ישוחרר בעוד שנתיים - לא ייגרם להם נזק נפשי? אולי צריך להתחיל לתלות עברייני מין? או נימוק כזה: "העדר אמפתיה של האסיר לקורבנותיו". אז מה? זה אומר שמחר קצב יופיע על פתחי בתיהן ויעליב אותן?

והנה עוד נימוק: "העובדה שהאסיר איננו מוכן להתנצל בפני הקורבנות, אלא רק בפני מי שחושב עצמו נפגע ממנו". שמישהו יסביר לי איך התנצלות בפני קורבנות עבר מפחיתה את הסיכון לקורבנות עתיד אפשריים. ולבסוף: "עיסוק אובססיבי בחפותו". לדעת הוועדה, אסיר שבטוח שנגרם לו עוול - ושוב: אנחנו מדברים על אמת סובייקטיבית לגמרי - צריך לסתום את הפה, לא להגיד כלום, לא לטעון לחפותו, ואז אולי יקבל שחרור מוקדם.

מצטער, כל הנימוקים הללו רחוקים מלשכנע אותי. הם נראים כמו תירוצים בדיעבד להחלטה שהתקבלה מראש, כהסברים מאולצים לדעה שהייתה נעולה, כפנייה ברורה לעבר המכנה המשותף התקשורתי והציבורי הנמוך ביותר.