"המבחן של מדינה אשר מושתת על שלטון החוק הוא אינו האם יש או אין שחיתות, אלא האם ישנה היכולת להילחם בשחיתות" (
משה נגבי, משפטן, פרשן משפטי ומרצה בתחומי המשפט והתקשורת).
בשנת 1996 נבחר לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, ראש ה
ממשלה הצעיר ביותר שיכהן בתפקיד החשוב והמשפיע ביותר בפוליטיקה הישראלית עד כה יותר מעשר שנים במצטבר (שני לתקופת כהונתיו המצטברות של ראש הממשלה הראשון, דוד בן- גוריון).
בנימין נתניהו היה בן 46 כשנבחר לראשונה לראשות הממשלה, מזה עשרים שנה עברו מאז כניסתו לכהונה הראשונה ומה שניתן להסיק מכך כמובן, שהוא ראש הממשלה הדומיננטי ביותר בשנים אלו. יתרה מכך, בהתאמה לתנאים הנתונים ולמצב השיח והדעה הפוליטית הרווחת במדינת ישראל, יש לנתניהו סיכוי גדול מאוד לשבור את שיא תקופות כהונתו של מי שהכריז על קום המדינה, בן-גוריון. כחלק ממאפייניו של הממשל הדמוקרטי, רוב הציבור הוא זה שקובע את נבחריו ומנהיגו בממשלה, אך האם הבחירה החוזרת וממשיכה את אותה דרך שלטונית היא גם הנכונה ביותר עבור שלטון החוק במדינה דמוקרטית ?
במידה ואכן נתניהו יתמודד ויזכה למירב קולות הציבור הרחב גם בבחירות הבאות לכשאלה יגיעו, יפול דבר שיצור מצב חסר תקדים. מצב מסוג זה שבו מופקדת ניהולה של דמוקרטיה פרלמנטרית כמדינת ישראל, בידי אדם שמחזיק זמן רב מאוד ב"הגה השלטוני" הינו מצב שאינו עומד בקו הבריאות של מדינה דמוקרטית מתוקנת.
סכמה מקובעת
במדינת ישראל שנטולת חוקה, ישנו 'חוק יסוד: הממשלה'. חוק יסוד זה לא מטפל בצורה המגבילה את מספר שנות הכהונה של ראש הממשלה/שרים. לעומת זאת 'חוק יסוד: נשיא המדינה' מגביל את כהונת הנשיא למשך תקופה אחת של שבע שנים בלבד.
זהו מצב אבסורדי, הרי מה ההגיון שעומד מאחורי הגבלת כהונה של אדם שכמעט כל מערכות השלטון הדמוקרטי מנוהלות על-ידו? כאשר אדם שכזה מכהן זמן רב מידי במרכז כוחה של המערכת הפוליטית והניהולית של המדינה, הוא גם זה שאחראי בצורה ישירה למינויים המעצבים את פני המדינה לדורות. כלומר, עלולה להיווצר סכמה מקובעת של מדינה בדמות המושל הראשי בה.
ההיסטוריה הפוליטית הוכיחה לפרקים, כי אדם שהחזיק בשלטון מדיני זמן רב מידי וללא אלטרנטיבות קיימות, קיבע את אופי המדינה על-פי רצונו והשחית ברמות שונות את מערכות השלטון על-מנת לשמר ולתחזק את מעמדו.
דבר שכזה מלמד על כך שבצורה חריגה שמעבר לסמכותו הרשמית של ראש הממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית כגון ישראל, שימור ותחזוק המעמד יוצרים על-ידי שותפי הכוח הקואליציוני שפועלים תחת גיבוי (גם אם לא באופן רשמי) של ראש הממשלה, ערעור מגמתי של המוסדות והרשויות השלטוניות האחרות האופייניות למדינה דמוקרטית.
- ביקורת מצד ראש הממשלה נתניהו, שנויה במחלוקת, כנגד בית המשפט העליון (בג"ץ) שפועל במסגרת עקרון הפרדת רשויות (בהתאם למערכת השלטונית והמשפטית במדינה דמוקרטית).
אלו הן מקצת הדוגמאות, המחזקות את כוחו, ודרכו של ראש ממשלה לקיבוע היכולת השלטונית למשילות בלתי מעורערת. במילים אחרות, ראש ממשלה שמחפש דרכים מסוימות להחלשת הכוח המשפטי של המדינה, עלול כמעט בוודאות לגרום לפגיעה בעקרון החשוב ביותר הנוגע להפרדת רשויות במדינה דמוקרטית.
יציבות שטונית
מה שבנוסף עלול להיגרם מצורה זו של המשך כהונות רצופות של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית, זו תופעה המושרשת על מחשבה מקובעת היוצרת מניעת התפתחות של הנהגה צעירה שתוכל להוות איזו שהיא אלטרנטיבה קיימת לעתיד.
בכנסת ה-19 (הכנסת הקודמת), הוגשה הצעת תיקון ל'חוק יסוד: הממשלה' המצרפת לחוק את
נושא הגבלת כהונתו של ראש הממשלה למשך שתי קדנציות, דהיינו - 8 שנים. נוסח ההצעה שבאופן כללי מאופיינת בצורה המבטאת את הצורך להגנה מהתנוונות וניתוק מהציבור הכללי במדינה, של אדם היושב בראש המערכת השלטונית במשך שנים רבות.
את הסיבות ליתרונות בתיקון לחוק מנו ביצירת יציבות שלטונית, כך שלא בכל משבר קואליציוני ראש הממשלה ימהר לבחירות. כמו-כן, לא תחול הגבלת שנים על זהות המפלגה שעל מי שעומד בראשה יוטל להרכיב ממשלה. זאת בכדי שבחירת הציבור הכללי, לא תיפגע ותחרוג ממדיניות קיימת כל שהיא שאותה הרוב מעוניין לשמר.
עוד עניין שהוצע בתיקון לחוק, הוא עקרון כללי שמסיר את הספק לחקיקה פרסונלית כנגד ראש הממשלה הנוכחי (נתניהו). העקרון הוא שהתיקון לחוק יכנס לתוקפו החל מכינון הממשלה, שתורכב בזמן כהונת הכנסת ה-22 (כלומר קרוב לשמונה שנים מעת הוספת התיקון לחוק).
ההצעה נדחתה על-ידי הכנסת ברוב של סה"כ שלושה חברי כנסת, 49 בעד ו-52 נגד.
"האמתלה" המרכזית שנטענה כנגד ההצעה, לא הייתה מפתיעה והתעלמה לחלוטין מהסעיף העקרוני שנועד למנוע חקיקה פרסונלית. נטען, כי חברי האופוזיציה המתנגדים להמשך כהונתו של בנימין נתניהו מנסים למצוא דרכים פוליטיות, הפוגעות בעקרון הדמוקרטי של בחירת רוב הציבור המעוניין בהמשך כהונתו. כמו-כן, הובאה דוגמת משך כהונותיו של בן-גוריון.
ההתעלמות המקובעת מתוך אינטרסים כאלה ואחרים שאינם רואים את טובת המדינה קודם להם, יוצרת את המצב שדווקא הוא עלול לסכן את אופיה הדמוקרטי של המדינה, מכיוון שדמוקרטיה, אינה רק עקרון של שלטון הרוב. אותם אנשים הנמצאים מזה זמן רב בעמדות מפתח מרכזיות של המוסדות השולטים במדינה, מתחילים עם הזמן לקבל את מעמדם כמובן מאליו.
עקב כך, מנהיגי מדינה שאוחזים מזה זמן רב בניהול השלטון מתקבעים בקו מחשבה, שרואה את עצמם כמתאימים וראויים ביותר לתוקף מעמדם, הן מבחינת תכונתם האישית כמגיניה ומייצגיה של מדינתם, ולא בכדי הינם רואים במגבלות ובביקורת על כוחם הפוליטי כעניין מיותר שמזיק.
הכוח הפוליטי שמקבל ושואב את הונו גם מאינטרסים השומרים על מעמדו, מנצל את היתרונות שבכך לקידום אינטרסים אישיים וטובות הנאה רחוקים מהעין הציבורית שאדישה ומיואשת, או שמתעלמת ומקבלת דרכים לא מקובלות בהנחה שכך מתנהלת פוליטיקה (שזו הנחה שגויה), אך לא מבינים שכך בדיוק עם הזמן שעובר משחיתים את המקצוע המשפיע הזה.
