מאז תחילת 2014, בעקבות כישלון ניסיונו של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, לתווך הסכם ישראלי-פלשתיני, צרפת חותרת למלא את הריק שנוצר עם החלטתו של הממשל האמריקני להימנע מניסיון נוסף להחיות את התהליך המדיני הישראלי-פלשתיני ופועלת נמרצות במטרה לחדש את התהליך ביוזמתה. בישראל נשמעה טענה, שלפיה מקורן של שורת היוזמות הצרפתיות שהועלו בשנתיים האחרונות בשאיפתו האישית של שר החוץ הצרפתי היוצא, לורן פביוס, להותיר את מורשתו על מדיניות החוץ הצרפתית. אולם, היוזמה שרדה גם אחריו ונראה, כי היא בעיקרה תוצאה של תסכול מתמשך וביקורת על הקיפאון המדיני (המכוונת בעיקר נגד התנהלותה של ממשלת ישראל), של חשש מהמשך הסטטוס-קוו בלא שמסתמנת פרספקטיבה לחידוש המשא המתן הבילטרלי בין ישראל לפלשתינים, וכן של האלימות בשטחים, שסופה אינו נראה. אף ייתכן כי שיקולים פוליטיים פנימיים דוחפים את הממשל הצרפתי להפגין פעלתנות זו.

כבר בסוף 2014 החליטה האספה הלאומית הצרפתית (הפרלמנט) להכיר במדינה הפלשתינית. בדיון שקדם להצבעה הבהיר שר החוץ פביוס כי אם המאמצים למציאת פתרון ייכשלו תצטרך צרפת "למלא את חובתה" ולהכיר בפלשתין ללא דיחוי. בהזדמנות אחרת, כאשר דן בהצעה לכנס בקיץ 2016 וועידה שתדון בפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני במטרה להביא להסכם על פתרונו תוך שנתיים, פביוס הבהיר כי אם הצדדים לא יישבו עד אז את חילוקי הדעות ביניהם צרפת תכיר במדינה הפלשתינית. כביטוי לנחישותה שקלה צרפת בדצמבר 2014 להגיש הצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם, שאמורה הייתה לפרט לוח זמנים למשא-ומתן ולקבוע תאריך יעד להקמת מדינה פלשתינית. הרעיון נגנז בעקבות החלטת הפלשתינים לקדם את העברתה של הצעת החלטה אחרת במועצת הביטחון, שתציב את היעד של נסיגה ישראלית בתוך שנתיים. בתחילת 2015 שב ועלה הרעיון, כאשר צרפת הודיעה על אודות כוונתה להתחיל שיחות במועצת הביטחון, שתכליתן אימוץ הצעת החלטה חדשה בדבר חידוש המשא-ומתן בין הצדדים. גם מכוונתה זו נסוגה צרפת בעקבות לחץ שהופעל על-ידי ישראל ועשתה זאת בנימוק של התנגדות לכפיית פתרון מבחוץ, אך גם כתוצאה מהסתייגות פלשתינית מתוכן הצעת ההחלטה המוצעת.


לשם השגת קונצנזוס


ביקורו של שר החוץ פביוס ביוני 2015 בישראל וברשות הפלשתינית היה חלק מהמאמץ להשיג קונצנזוס בינלאומי להעברת החלטה במועצת הביטחון, אשר תפרט את הפרמטרים למשא-ומתן תוך קביעת לוח זמנים לשיחות בין הצדדים, שיתנהלו במסגרת בינלאומית שתכונס, כדי להשיק את השיחות. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שדחה את היוזמה לקדם הצעת החלטה במועצת הביטחון, חזר על עמדת ישראל בדבר הצורך במשא-ומתן ישיר בלי ניסיונות כפייה. הצד הפלשתיני, לעומת זאת, הביע תמיכה במהלך, אשר משרת את תפיסתו בדבר בינאום הסכסוך והתערבות הקהילה הבינלאומית בפתרונו. ארצות הברית, שככל הנראה לא דחתה את ההצעה הצרפתית על הסף, הבהירה, כי אינה מעוניינת לדון בסוגיית התהליך המדיני במזרח התיכון עד סיום המשא-ומתן בנושא הגרעין עם אירן. פביוס, מתוך מודעות לחשיבות עמדתה של ארצות הברית, הבהיר כי צרפת לא תעלה הצעת החלטה במועצת הביטחון אם תהיה בטוחה שארצות הברית מצדה תטיל עליה וטו. בהזדמנות אחרת דחה פביוס את הטענה שלפיה צרפת נחושה לפעול עצמאית וחזר על התפקיד המרכזי שאותו מילאה ותמלא ארצות הברית במציאת פתרון לסכסוך.

בפברואר 2016, זמן קצר לפני פרישתו, פביוס הודיע שצרפת מתכוונת לכנס ועידה בינלאומית ביולי אותה שנה, במטרה להניע מחדש את התהליך ולהציל את פתרון שתי המדינות. הוועידה אמורה להיות השלב השלישי ביוזמה, כאשר השלב הראשון יכלול התייעצויות עם הצדדים וגורמים נוספים באזור ומחוצה לו, ובעקבות זאת, כנראה עד מאי, אמורות היו להתקיים פגישות הכנה של קבוצת המעקב שתכין את הכינוס. כהוכחה לכך שלא היה מדובר אך ורק באמביציה אישית של פביוס, אלא שהיוזמה נתמכת גם על-ידי נשיא צרפת, שר החוץ הנכנס, ז'אן מרק אירו, אימץ אותה. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד ערך אירו ביקור במספר מדינות ערביות במטרה להשיג את תמיכתן במאמץ לחדש את המשא-ומתן על-פי התוכנית ובמהלכו הבהיר, כי צרפת לא תכיר אוטומטית במדינה פלשתינית אם הוועידה שבכוונתה לכנס תיכשל. לדבריו, מטרת צרפת היא לגייס את הקהילה הבינלאומית לתמיכה בפתרון היחיד האפשרי, קרי פתרון שתי המדינות, כשהכרה במדינה פלשתינית אינה תנאי מוקדם לכינוס הוועידה, הגם שאין להוציא זאת מכלל אפשרות. בהחלטתו זו ביטל אירו את כוונת קודמו, להכיר במדינה פלשתינית אם ייכשל הניסיון להניע מחדש את התהליך המדיני - כוונה שעוררה ביקורת חריפה מצד נתניהו, שאף אפיין אותה כ"תמוהה" במהלך מסיבת עיתונאים עם קנצלר גרמניה אנגלה מרקל.

בהמשך לביקורו של שר החוץ אירו במדינות ערב וכחלק מהמאמץ ליישם את השלב הראשון ביוזמה התלת שלבית - התייעצויות עם הצדדים הרלוונטיים - הוא מינה כשליח את פייר וימונט, דיפלומט מנוסה ומוערך, אשר כבר ביקר באזור, וכן קיים שיחות במספר בירות באיחוד האירופי וגם בוושינגטון. מגורמים אירופים המעורים בהתייעצויות ניתן להבין, כי התוכנית הצרפתית אינה מגובשת דיה וכי לוימונט לא היו תשובות ברורות לשאלות קונקרטיות שנשאל. לכן, בחלק מהבירות האירופיות העדיפו להמתין לקבלת פרטים נוספים בטרם תיקבע עמדה בעניין. כן דווח שבשיחות שנערכו בוושינגטון לא קיבל וימונט אינדיקציה לגבי עמדתה של ארצות הברית בסוגיה. נראה, אם כך, שצרפת תתקשה לעמוד בלוח הזמנים שקבעה ליישום המפגש של קבוצת המעקב, וכל שכן ביעד השאפתני של כינוס ועידה להנעת התהליך בקיץ הקרוב.


האם היוזמה תצליח?


לאור זאת, קשה להעריך את סיכויי היוזמה הצרפתית להמריא. הצלחתה תלויה, כולה או בחלקה, במספר לא מבוטל של גורמים, שאין לצרפת השפעה עליהם או יכולת לאכוף עליהם מדיניות. היוזמה התלת- שלבית מבטאת תחושה, שהגישה שאותה הובילה ארצות הברית באופן בלעדי עד היום נכשלה, וכי יש לנסות ולאמץ גישה שונה, שבמרכזה אימוץ הצעת החלטה במועצת הביטחון. הצעת החלטה זו תחליף למעשה את ההחלטות 242 ו-338, תכלול את הפרמטרים לפתרון הסכסוך על-ידי הקמת מדינה פלשתינית לצידה של ישראל, ותקים קבוצת תמיכה בינלאומית שתסייע לצדדים ותלווה את אותם במהלך המשא-ומתן. קבוצה זו, שתחליף את הקוורטט, תכלול לפי ההצעה הצרפתית, מלבד חברי הקוורטט (ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי ומזכיר האו"ם) גם כמה מחברות האיחוד ומדינות ערביות. ברור שעמדת ארצות הברית קריטית להצלחת היוזמה. בהקשר זה יש לציין, שדברים שהשמיע באחרונה הנשיא אובמה לגבי המזרח התיכון (בראיונות לג'פרי גולדברג מהשבועון 'אטלנטיק') עשויים להוביל את צרפת למסקנה שהממשל הנוכחי עשוי לא להטיל וטו על הצעת החלטה, שתוכנה ועיתוי הגשתה יתואמו עמו. אשר לישראל, ברור כי היוזמה הצרפתית מנוגדת לעמדת הממשלה, וזאת גם לאחר שהוסר הקשר שבין כישלון הוועידה או אי-קיומה לבין הכרה במדינה פלשתינית.

אולם, גם כישלון היוזמה הצרפתית אין פירושו סוף למאמצים הבינלאומיים לקדם פתרון לסכסוך. היוזמה משקפת דאגה, שלה שותפים רבים בקהילה הבינלאומית, כי המבוי הסתום עלול להביא לקץ האפשרות לממש את פתרון שתי המדינות, שבהיעדרו, בראייתם, יימשכו המאבק ושפך הדם בין שני הצדדים. הסטטוס-קוו המדיני, לצד המשך האלימות בשטחים והחשש מהסלמה, מבטיחים גיבוש של יוזמות בינלאומיות נוספות, ובכללן אפשרית יוזמה חדשה של הנשיא אובמה בפרק הזמן שבין הבחירות לנשיאות בארצות הברית לבין כניסת הממשל החדש. היוזמה הצרפתית ממחישה שוב, שבהיעדר החלטות ישראליות ויוזמות ישראליות, דינו של החלל להתמלא בהצעות של גורמים נוספים, שלא בהכרח יתאמו את צרכיה של ישראל. יתר על כן, לא מובטחת הגנה דיפלומטית אמריקנית נגד הצעות אלו, כאשר בקהילה הבינלאומית שוררת תחושה שהמכשול העיקרי להתקדמות לקראת הסכם, הוא הסרבנות הישראלית. לכן, הדרך היעילה ביותר להתמודד עם אתגרים אלה, היא בהצבת יוזמות ישראליות, שיכללו צעדים לחידוש המשא-ומתן, הצעות לשינוי מתכונת השיחות ונושאיהן, וכן צעדים חד-צדדיים בכיוון הסדר.