כולנו תפוזים, כך חשבנו לתומנו. כולנו בני הארץ הזו, וגם מי שלא ממש נולד בה, אבל חש מקדמת דנא תשוקה אליה, כולם תפוחי זהב. בתנאים הנכונים, בממשל נאור, בשוויון הזדמנויות מובנה, יוכלו כל אוהבי הארץ, יהודים ערבים דרוזים ארמים, לדור בה בשלום. ואם לא באחווה, אז לפחות בשיתוף הפעולה הדרוש כדי לגונן על חלקת האלוהים הקטנה הזו, ארץ הקודש, דה הולי לנד, מפני גלי השנאה המטורפת, השבטיות הרצחנית והקנאות האלימה השוטפים את הסביבה הקרובה מאפגניסטן ועד טנג'יר.
מסתבר שלא. סוף עונת התפוזים מגיעה כשחלק משמעותי מן התפוזים מגיעים לתיבה מקולקלים ומתחילים להרעיל את סביבתם. יודעי דבר, קוראי ספר, חוקרי ההיסטוריה, מביני תרבות, ידעו מראש כי הניסוי של תיבת התפוזים הגדולה נידון לכישלון, אבל הרוב לא ידע. הוא האמין שטיפוח מתאים יגרום לכל התפוזים להעריך את הפרדס המופלא שבו הם גדלים, וכי מספרם של הרקובים יהיה כה נמוך עד כי לא יורגשו. ולא היא. מספרם רק הולך וגדל, וככל שקרקע הגידול משתבחת, כן גם הרקב.
בשבוע האחרון זכינו לראות את התפוז שלנו
זוהיר בהלול איש עכו נותן גיבוי מלא לג'יהאדיסטים התוקפים את חיילי צה"ל בכל אתר ואתר. וכך
הסביר: "האצ"ל, הלח"י וההגנה יצאו לרחובות אל מול המנדט הבריטי וחייליו כדי לחולל את מדינתכם הנהדרת, אז למה לפלשתינים אסור?". מכאן שחיילי צה"ל אינם תפוזים מקומיים. הם נציגות של קולוניאלים שמעבר לים, וכמוהם שולחיהם, ממפקד הכיתה ועד ראש הממשלה, זרים שאינם שייכים לפרדס שלו. בכך שלל בהלול את קיומה של מדינת היהודים מכל וכל, וזאת בהיותו נציג רשמי של מה שקרוי ה"מחנה הציוני".
זוהיר בהלול הוא אחת הדמויות המוכרות, ועד עתה האהובות, על הציבור הישראלי, כפרשן כדורגל וחלק מן ההוויה התקשורתית. הוא אינו מן המקופחים, הדפוקים, המופלים לרעה. להפך. לכן השתלחותו בחיילי צה"ל, במדינת היהודים ובמפלגה שהקימה את מדינת היהודים, מדגישה עד כמה עמוק נגע הג'יהאד, עד כמה עמוק הריקבון, וכמה רחוק מגיע הרעל מן הפרי הנגוע אל סביבותיו.
מדינת ישראל הצלבנית
בהלול הוא רק הדוגמה האחרונה והבוטה ביותר בגילוי התפוזים הרקובים. למעשה, כל הח"כים המוסלמים, והח"כים תחת חסות האיסלאם נגועים באותו ריקבון עמוק ורעלניות לסביבתם. מי שאינם יודעי דבר הופתעו לראות שני ח"כים על סיפון אוניית הג'יהאד מאווי מרמרה. הח"כים הללו, זועבי וגאטס, לא היו מעולם מן המקופחים, הדפוקים, המופלים לרעה. להפך, הם באו ממשפחות שכל טוב הארץ פרוש לפניהן.
חנין זועבי,
באסל גטאס ו
ג'מאל זחאלקה שנפגשו עם משפחות רוצחים ג'יהאדיסטים, אינם יכולים להראות שמץ של אפליה בכל האמור בחייהם האישיים, ביכולתם למצות את יכולותיהם או ביחס שמקבלים צאצאיהם. ובכל זאת רעל הג'יהאד כה תוסס בעורקיהם, שאין דבר שלא יעשו כדי להרעיל את סביבתם. הם יעודדו פעולות ג'יהאד,
ישטינו את ישראל ברחבי תבל וישתפו פעולה עם האלימים שבאלימים, חמאס וחיזבאללה, למען יכו ביהודים ככל יכולתם.
ובכל זאת תופעת זוהיר בהלול היא קפיצת מדרגה בעוצמת רעלניותה. ח"כים קודמים של המפלגה הכי כוללנית בישראל, מפלגת העבודה, נטו למראית עין של נאמנות למדינת ישראל, אם לא כמדינה היהודית, אז כמדינה שבה הם אזרחים. הם נטו להתנגד למלחמות ישראל בערבים, אבל בכך לא היו שונים מן הקו של האגף הפציפיסטי של מפלגות השמאל. אבל בהלול כח"כ ב"מחנה הציוני" מתעלה ואומר כי כל המפעל הציוני כמוהו כצלבנים האנגלים, ולכן כל התקפה על סמלי השלטון הצלבני-קולוניאלי היא מוצדקת. בכך מאחד עצמו בהלול עם הטיעון האיסלאמי היסודני שגורס כי רעיון הריבונות היהודית בארץ ישראל פסול מעיקרו, ויש לתקוף אותו בכל צורה ודרך.
מדגם של אוכלוסייה ערבית בישראל מצא כי למעלה
ממחצית הערבים חושבים שעליהם לצאת להתקוממות אלימה, אינתיפאדה, כדי להשיג את תביעות הערבים שאינם אזרחי ישראל על ארץ הקודש.
מה קורה כשהתפוזים הרעילים נעשים לרוב מקומי? את התשובה ניתן לקבל מן הכפר הנוצרי
טייבה-אפריים המצוי תחת מתקפות חוזרות ונשנות של שכניו המוסלמים, והשתקה אלימה מצד רשות הטרור והרצח המכונה פלשתינית. את התשובה ניתן לקבל מן הקהילה הנוצרית של עזה שהתדלדלה בשני שלישים ב-10 שנות שלטון חמאס ומחזיקה בציפורניים בשכיות החמדה של אחת הקהילות הנוצריות העתיקות בעולם. מבית סחור שהייתה 80 אחוז נוצרית ועתה היא 15 אחוז נוצרית. זה לא מעבר למדבר בסוריה או בעירק או אפגניסטן. זה כאן, 40 ק"מ מתל אביב, 10 ק"מ מירושלים. גם ההסתוות ל"פלשתינים" אינה מסייעת לנוצרים להימלט ממר גורלם.
בכך מבטל זוהיר בהלול סופית את הרעיון שהדמוקרטיה, שלטון נאור, שמירה על זכויות המיעוט, יכולים לבטל את הרעלן הג'יהאדיסטי. עמדתו של בהלול פוגעת אנושות באמונה בנטיעה משותפת של אותו פרדס, ברעיון של דו-קיום בנוכחות האיסלאם, ברעיון ארץ משותפת או בארץ מחולקת. שכן גבולות האיסלאם תמיד מדממים, ולא משנה מהם, גבולות 1967, 1947,1937 או גבולות צפת 1834.
תרגום תובנה זו לכדי מדיניות הוא תהליך ארוך וכואב. כמה כואב? די להביט סביבנו.