|
סעידה ועזרא חקק - האם סעידה חקק [צילום: ארכיון משפחתי]
|
|
|
|
|
יצחק ותופחה חבשה 1969 - הסבתא תופחה [צילום: ארכיון משפחתי]
|
|
|
|
|
קערת הפסח הייתה הגיבורה המרכזית של החג, קערה שהייתה הזוהר הנסתר של לילד הסדר.
שיר שבו אני מעלה זיכרונות משכונת בתי סיידוף, שם גדלתי בילדותי, וזה סיפורה של אותה קערת פסח קדושה, סיפורו של בור המים בשכונה... ועל העולם שהשתנה מאז...
כיצד נוצר השיר
זיכרונות ילדות סביב קערת הפסח של פסח בשכונת הילדות, סיפורה של קערה דומה שבה נפגשתי בביקור בעיר העתיקה, המתח בין הזמנים, המתח בין דמות האם לדמות הסבתא, הרהורים על חלוף הזמנים, על הקשר בין ימי החול שמחקו לכאורה הכול לבין חלקת הקודש שנותרה בלב מאז ומתמיד.
העולם נסדק, אולי נשבר, אבל נותרה משהו מאותו זמן יקר ושביר ששמר על כוחו....שיישאר לתמיד. זוהר הימים ההם יוותר בלתי נשכח.
משמעות הפסח וההתקדשות לקראת החג:
כמשורר אני שב שיבה מאוחרת לאותם ימים. טעם האביב שב כמקֶדם, היופי הזה אינו פוסֵח עלינו, ויש קשר בין הזמנים: אותם לחשים שעברו בירושה נושפים בעורפנו, אותה תחושת ייחוד שנתן החג, שנתנה הקערה, הכול מהדהד ונותן תחושה שיש משואה שעוברת מדור לדור: כמה אנו דומים לכל מה שהיה - וכמה חזקה התחושה שמשהו קרה,שיש גם רוח חדשה. הזוהר נשאר, אך ההרגשה היא, שאנו שונים - ועדיין אנו חוליה נושמת, חלק ממורשת עתיקה.
צרפתי תמונה של אמי סעידה ביום נישואיה, ותמונה של הסבתא תופחה, יחד הסבא יצחק חבשה, אלה הוריה של אמנו סעידה, תיבדל לחיים ארוכים.
הָאָבִיב נִרְאָה כִּמְאַחֵר, וְשָׁאַלְתִּי עַצְמִי אִם
פָּסַח עָלֵינוּ, כַּמָּה קַר לָעוֹנָה, אִם דְּבָרִים
מִשְׁתַּנִּים בִּירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ הִרְגַּשְׁתִּי לְרֶגַע
בִּזְּמַן אַחֵר. בְּשׁוּק הַכֻּתְנָה בֵּין בָּתֵּי הַחֹשֶׁךְ
שָׁם בָּעִיר הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלִּי, בָּעִיר הָעַתִּיקָה
רָאִיתִי מוֹכְרִים קְעָרָה מִנְּחֹשֶׁת, קֹדֶשׁ עֲמֻקָּה.
שִׂפְתֵי סָבָתִי נִגְּנוּ בָּאֲוִיר, מַרְאֶה
הַקְּעָרָה שֶׁלָּנוּ בְּבָתֵּי סַיְדוֹף.
אוֹתוֹ פֶּסַח שֶׁבּוֹ הֶעֱלוּ מַיִם מִן הַבּוֹר, מַיִם
זַכִּים, טִהֲרוּ הַקְּעָרָה וְיָצְקוּ עַל רֹאשָׁהּ.
לְסַבְתָּא שֶׁלִּי הָיוּ לְחָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בִּירֻשָּׁה.
בְּשׁוּק הַכֻּתְנָה מַצִּיעִים אוֹתָהּ כִּקְעָרָה לְמִתְרַחֲצִים.
זוֹ קְעָרָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשָּׁבֵר, כָּךְ הַמּוֹכֵר
לוֹחֵשׁ וּמְלַהֲטֵט בְּמַחְרֹזֶת הָעִנְבָּר.
בְּפֶסַח שֶׁלָּנוּ בַּשְּׁכוּנָה הַיְּשָׁנָה,
יָדַעְנוּ שֶׁהַקְּעָרָה לֹא נִשְׁבֶּרֶת, חַשְׁנוּ שׁוֹנִים,
מִתְכַּבְּסִים לִקְרַאת הֶחָג, מְבַקְּשִׁים מָזוֹר:
זְרוֹעַ, וְכַרְפַּס וּבֵיצָה וּמָרוֹר
וְיוֹדְעִים שֶׁהַנְּחֹשֶׁת תִּתְמַלֵּא אוֹר.
עָזַבְתִּי אֶת שׁוּק הַכֻּתְנָה וְחִפַּשְׂתִּי לִי
פָּנָס שֶׁל פַּח, לְזֵכֶר אוֹתוֹ פֶּסַח תָּמִים.
שֶׁעָשִׂינוּ וְהִשְׁאַרְנוּ נֵר שֶׁיִּזְרַח.
אוֹתוֹ נֹגַהּ מְהַלֵּך אֱמֶת וּקְסָמִים.
פְּנֵי סָבָתִי הַטּוֹבָה מְחַכּוֹת
שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא יָבוֹא וִיחַמֵּם כָּאן יָדָיו.
וְסִפַּרְתִּי לְאִמִּי עַל קִמְטֵי הַשְּׁכוּנָה. וְעֵינֶיהָ. וְהִיא
שֶׁזָּקְנָה וְדָמְתָה לְאִמָּהּ נִרְאֲתָה זוֹרַחַת,
זוֹכֶרֶת וּמְבִינָה,
רַק שְׁאֵלָה דַּלָּה עַל פָּנֶיהָ:
מַה נִשְׁתַּנָּה?