המחזה נפתח בסצנה דמיונית, לאחר המלחמה, בה אנה (שכביכול ניצלה מהשואה) נפגשת עם צעיר מסתורי, סופר, ותוך התוודעותם היא מספרת לו את תוכן יומניה. ואלה - קורמים עור וגידים על הבמה המעוצבת להפליא בידי לילי בן נחשון כדירת שתי קומות בבניין משרדים, שחלקו היה בשימוש וחלקו נטוש בזמן הכיבוש הנאצי בהולנד.
למרות שניתן להעדיף לשבת רחוק מהבמה כדי לצפות בו-זמנית במתרחש בשתי הקומות, הרי התאורה הקלושה והלא מכוונת כהלכה מקשה ממרחק זה להתרשם כיאות מהמשחק של השחקנים בהצגה. אך בימויו של
אלון אופיר את המחזה מעניק לו דרמטיות עם צוות השחקנים הנשמע לו.
סיפורה של אנה פרנק מזמן כבר אינו נכס יהודי בלבד. בהיותי באחד מביקוריי באמסטרדם, צפיתי בתערוכה ענקית על אנה פרנק, בה הוצגו כל פיסת מסמך ותיעוד הקשורים ליומנה ולקורות אותה. ההולנדים מתייחסים אליה כאל גיבורה לאומית, והבית בו נחבאו היא והוריה הפך למוזאון ולאבן שואבת לתיירים. מכאן מובן עניינם של זוג המחברים שהחליט לכתוב את המחזה, עקב החשיפה של חלקים חדשים מהיומנים שאביה של אנה, שניצל מהשואה, לא התיר לפרסם בזמנו. למרות שאפשר היה להפוך פרטים אלה ליותר עסיסיים ודרמטיים - הרי ידו של אלון אופיר לא החליקה ולא נפלה לפח הזה. הכל מוזכר בעידון וברגש רב.
דנה מיינרט כאנה - צעירה משכילה וחכמה מגילה, מעמידה דמות שעליצותה ואהבת החיים שלה בצירוף שנינות לשונה גרמו לכולם לא "להתייבש" במחבוא שהגביל את תנועתם וקולותיהם שהיו חייבים לדמום רוב היום שם. היסוד הדרמטי בנוסף לפחד הנוראי מכל רגע בו הגרמנים עלולים לגלות אותם ולשולחם למחנות המוות - מקבל תוספת לדרמה עם סיפורי היחסים בין הורי אנה והורי פטר, הנער בו התאהבה, ועמו חלקה את רגש האהבה הראשונה, התמימה. בנוסף, רופא השיניים שמתחבא עמם, והגויה שהייתה מביאה להם מזון בהיחבא, היחסים בין אנה ואחותה, אנה ואביה ואנה ואמה, שהאחרונים היו מורכבים וללא יכולת חיבור רגשי - כל אלה מהווים חלק מהיסודות הדרמטיים המרכיבים את ההצגה.
דמותה של "מוטי" ("אמא" בגרמנית), אמו של פטר (
אסף פרי החמוד) - שמציגה אותה
שרה פון שוורצה, עם מטען היכולות הדרמטיות המעולות ביותר מבין כל היתר, מעניקה הרבה עסיסיות להצגה, ומפרה את הרוטינה המשעממת שנכפתה על הנחבאים. כך דנה מיינרט כובשת בקסם תמימותה ובהתיילדות של קולה. אך זהירות, דנה, שלא תדבק בך דמות הילדה-הנערה בגלל הקול הספציפי הזה.
לעומת ההמוניות של אביו של פטר,
מוטי כץ, שהיצריות שלו מתממשת עם אשתו חרף הימצאות כולם במרחק שמיעה מהגניחות והצעקות - ניצב אביה של אנה, אוטו פרנק, ש
אוהד שחר יוצק בו את השלווה האצילית והאיפוק הנדרשים במצבים מסוכנים כאלה.
עדי ארד היא אמה של אנה, שלא מצליחה כמעט עד הסוף, להחצין אהבה לאנה, ורק כשהן במחנה הריכוז, היא ממחישה דאגה אימהית, מה שלא נראה בהצגה, רק מסופר.
יגאל זקס כרופא השיניים שאנה נאלצה לחלוק עמו את חדרה הקטן ועוד חוויות לא נעימות, מדגים בכנות משחקו מקצועיות מלוטשת ומושלמת.
טל בלנקשטיין החביבה היא מרגוט אחותה של אנה,
אבי טרמין כ"יאן", ו
איה גרניט שבא כמיפ - עושים את תפקידיהם כנדרש.
איוון לוריא כקצין הנאצי שלוכד אותם, מרשים כתמיד.
רבקה משולח הוותיקה והטובה תרגמה את המחזה שזוכה להיות מוצג בעשרות מדינות; את התלבושות יצר
אורן דר, שהיטיב להחמיא כל כך בעיצובן לשרה פון שוורצה הנפלאה, ואת המוזיקה המקורית כתב
מיכאל גוטליב.
בהצגה נכחו מחבריה, ואנשי הקרן השוויצרית שהקים אוטו פרנק ע"ש בתו, ונכח גם חבר ללימודים של אנה מימי בית הספר, עד גיל 13 וחצי. בעוד שהיא והוריה התחבאו, הוא נמסר על-ידי הוריו לידי הולנדים נוצרים חסרי ילדים, ורק לפני 60 שנה עלה לארץ. לאחרונה הוציא את ספר זיכרונותיו מאותה תקופה בעברית, לאחר שתורגם כבר לשפות רבות בעולם כולו.
הסיפור של אנה פרנק מהווה כעין מיקרוקוסמוס, מראה מקום על המתרחש כאן ועכשיו. גם אנו נתונים בתוך סיר לחץ, כשמסביב מאיימים על קיומנו רוצחים וסתם אנטישמים בינלאומיים. שעבור כולם אנו בבחינת מיותרים בעולם הזה...
הצגה שחשוב שכל הנוער יצפה בה, כי רבים מבני הדור הנוכחי לא קראו את הספר ואין להם שמץ של מושג מעבר לעלילות "האח הגדול" ודומיו. הספר והמחזה יקרבו את הנוער למה שהיה ולמה שצפוי לעם ישראל אם לא יתעשת ויעמוד על שלו, ולא ילך כצאן לטבח עקב אשליות וחלומות באספמיה ש"לנו זה לא יקרה".
