הדאדאיסט שקבר והספיד את ראש הממשלה

במלאת 100 שנה להיווסדה של תנועת דאדא העולמית מקדיש גם מוזאון 'ינקו דאדא' בעין הוד תערוכה לכבוד מהפכת הדאדא. תנועת הדאדא הייתה אומנם קצרה באורך חייה אבל השפעתה ניכרה גם אחר כך בזרם הסוריאליסטי ובזרם הפופ ארט שחיים עד ימינו אלה. הצייר מרסל ינקו, ממייסדי עין הוד, היה בין הדוברים המרכזיים של התנועה, ואך צפוי היה שהמוזאון שהוקם לזכרו יפנה לאמנים ישראלים ויבקש מהם להציג מחווה לתנועת הדאדא.

תנועת הדאדא פעלה בשנים 1916-1923 וצמחה כמחאה למצב הפוליטי, חברתי באירופה בעת מלחמת העולם הראשונה. גם האמנים המציגים כאן בתערוכה מתריסים נגד תופעות שליליות, לדעתם.

שוני ריבנאי, המוכר בארץ יותר כמייסד משרד הפרסום "באומן בר ריבנאי", קבל כאן את אולם המבוא למיצב שלו "מחאה פוליטית" אנטי מלחמתית, המורכב מטילים צבועים בפרחים צבעוניים ותלויים מהתקרה, שברי אריחים פרחוניים התלויים משני צידי הקיר, המייצגים את ההרס שגורמת המלחמה, והשאיפה שהטילים יהפכו לפרחים, בהשראת "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות".
באולם התחתון מציג האמן הפרובוקטיבי חוני המעגל את המצבה לקבר שלו עצמו ובין היתר הוא חורט עליה: "חוני המעגל, קורבן התפתחות שנבלמה".

"יהודי מקרי שנימול
על לא עוול באברו
יימח שמו וזכרו"

על הקיר השחור ממול מוצגים שלושה זרי אבל המוצבים בעת קבורה: במרכז - לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בצד ימין - לרון חולדאי, ראש עירית ת"א, ובצד שמאל - למירי רגב, שרת התרבות. לכאורה, מחוות אבל למות שלשתם, כאשר הם עדיין חיים ומתפקדים. ברור שהאמן שחיפש לעצמו פרובוקציה יצר כאן "הרמה להנחתה" לכותבי המאמרים, המפרים ומפיצים את זרעי הרעיון של האמן. ברור גם שהאקסיומה שלו היא "באמנות הכול מותר". אומנם במסורת הדאדא ראינו כבר שאמנים בועטים במוסכמות. כך האמן מרסל דושן העניק שפם למונה ליזה האלמותית של לאונרדו דה וינצ'י והניח משתנה באולם המוזאון שעד אז נחשב ל"אתר מקודש".

בגלריית האמנים הנפרדת מוצגת תערוכה בעקבות אירוע שנתי שנחוג בכפר: "עגל הזהב על מגש של כסף - החלום ושברו". "זהו מיזם הפגנתי ששותפים לו 100 יוצרים שחיים ופועלים בעין הוד. האירוע מושתת על העצמה חד-פעמית של טקס עגל הזהב השנתי, שהפך למסורת חגיגית ארוכת שנים בעין הוד של בניית העגל והמגש ושריפתם. מגש הכסף ועגל הזהב ממחישים יותר מכול את מצבה הקיומי של החברה הישראלית: הראשון מייצג את החזון והמעש הטוב והנכון שבנו את החברה והמדינה בישראל, והשני מייצג את כל תחלואי החברה שמאיימים לפרק ולרסק את הישגי המפעל הציוני-יהודי-ישראלי לדורותיו" (מתוך מניפסט הכפר).

עגל הזהב השנוי במחלוקת מוצג כאן לעיתים כמשמעותו - פר בן בקר, או כשה תמים (זיווה קיינר) או כעז מזוקן, ואף מקבל משמעות מושגית פילוסופית -סגידה לכסף, לכרטיס האשראי (דן חמיצר).

מאה שנה להולדת "דאדא"

בעולם כולו מציינים עכשיו את האירוע. דאדא, או דאדאיזם הוא זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך, שווייץ, בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בפריז, בברלין, בהנובר, בקלן ובניו-יורק.

תנועת דאדא נולדה בציריך כתגובה למוראות מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. האמנים חברי התנועה הגיעו מארצות שהשתתפו באותה עת במלחמה, כמו רומניה, גרמניה וצרפת, והתרכזו בשווייץ כיוון שהייתה מקום נטרלי.

השם "דאדא" הוא חיקוי הגייה ראשונית של תינוקות לפני שפיתחו כושר דיבור מילולי בעל משמעות. כך, חברי הקבוצה חיפשו ביצירתם את הראשוני, המקורי, הטהור, לפני שיחולל ע"י טכנולוגיה מתקדמת ומניפולטיביות מלומדת.

חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בשילוב בין האמנויות השונות במקביל: אמנות פלסטית, ספרות, שירה, צילום, קולנוע ועוד, במיוחד בפריז, שם התחברו לתנועה סופרים ומשוררים ידועים כמו אנדרה ברטון, לואי ארגון, רמבו, בודליר, פול אלואר ועוד.
האמנות של חברי הדאדא קראה תיגר על האמונות והמוסכמות של החברה האירופית באותה עת. מטרתם הייתה לזעזע את הקהל מתוך תקווה לשינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו טכניקות אמנות חדשות, כמו קולאז'ים ותבליטים, "רדי מייד" (ready made) חפצים מצויים, תפיסה שנועדה לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי שזוהה עד כה עם התרבות האירופית. בתחום השירה, יצרו הדאדאיסטים שירה פונטית של הברות חסרות משמעות, ושירה סימולטנית שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית, מעין קקופוניה, כל זאת כדי לבטא מחאה, ניהיליזם וערעור על הסדר הקיים.

השפעות דאדא על אמנות בעולם

לתנועת הדאדא נודעה השפעה רבה באמנות שקמה אחריה. את ההשפעה הישירה ביותר ניתן למצוא באמנות של תנועת הסוריאליזם, שאימצה רבות מן הטכניקות ומן הגישות הרדיקליות של הדאדא. רעיונות כגון "מקריות" או העלאת דימויים מתוך התת מודע, גויסו כדי לערער על מה שנתפס כטאבו חברתי.

בשנות השישים הייתה תנועת הדאדא השראה לאמנות הפופ ארט בארצות הברית ובאירופה. מבחינת טכניקת היצירה הופיעו שוב קולאז'ים ויצירות אסמבלאז', כמו ביצירותיהם של האמנים רוברט ראושנברג, ריצ'רד המילטון, וכן נוצרו מופעים ואירועים רב תחומיים שנקראו "הפנינג", שהובילו לאמנות המיצג. תנועת דאדא הובילה לביקורת על ערכי החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה, כמו אנדי וורהול, אשר שילב אלמנטים מעולם התעשיה והכלכלה, המשקפים את מקומה של האמנות בחברה הקפיטליסטית. אמנים נוספים שהושפעו מדאדא הם ג'ספר ג'ונס, ג'ף קונס (Jeff Koons) וזוג האמנים פיטר פישלי ודייוויד ווייס (Peter Fischli & David eiss) היוצרים פסלים ומייצבים המדגימים את היחס בין אמנות לבין אומנות.

מרסל ינקו (24 במאי 1895 - 21 באפריל 1984)

מרסל ינקו נולד בבוקרסט, רומניה, בשנת 1895. כבר בגיל צעיר גילה כישרונות אמנותיים וחברתיים ואסף סביבו חבורת משוררים וסופרים בני גילו. יחד עם חבריו לגימנסיה ייסד שני כתבי עת ספרותיים: ו"הקריאה", בהם פורסמו לראשונה רישומיו. (Symbolul "הסמל")

ב-1915, בגיל 20, הגיע מרסל ינקו לציריך, שווייץ, ללמוד אדריכלות במכון הפוליטכני. שני אחיו, ז'ול וז'ורז' הצטרפו אליו בציריך. ינקו השתתף במפגשים האמנותיים של קברט וולטר, והיה ממקימי קבוצת "אמנים רדיקליים" בה היו שותפים גם הוגו באל, טריסטן צארה, ארפ, אלברטו ג'אקומטי ועוד.

מקבוצה זו צמחה תנועת הדאדא. היו אלה שנות מלחמת העולם הראשונה, ודווקא בשוויץ השלווה נוסדה תנועת הדאדא שקראה תיגר על מוראות המלחמה ומוסכמות החברה הבורגנית. חברי הקבוצה שהתרכזו בקברט וולטר הציגו מגוון אומניות בעת ובעונה אחת: מופעי תיאטרון, ערבי שירה, תערוכות ומניפסטים, קונצרטים, באלט, קונספט שהיה נחשב היום מולטימדיה - ובכך הקדימו את זמנם.

חלקו של ינקו בתנועה היה משמעותי כתאורתיקן וכאמן מעשי. הוא ניסח תיאוריות של התנועה, יצר את המסכות שעמם הופיעו על הבמה ועוד. השתתף במופעים,

במוזאון בעין הוד ניתן לראות את מגוון יצירתו של ינקו, מרישום, ציור, ועד קולאז', ביניהן ציורו "קברט וולטר", הקברט ההיסטורי בו התכנסו חברי הקבוצה.