במציאות של הקצנה, כשמניית המילה "נָקָם" צוברת תאוצה וערכה נמצא רק בסימן עלייה בבנק הוויית השיח הציבורי, אני מצר על כך, ששיריו של המשורר טהא
מוחמד עלי מנצרת לא כבשו את הלבבות בחברות החיות בין הירדן לים, והן מוצאות עצמן דווקא על שרטון מדמם.
טהא היה בן 17, כשהיה עד לאסון, שפקד את הכפר בו נולד, כפר בוסתנים ומרבדי שדה, הכפר ספוריה בגליל. במהלך שנת 1948 חלק הארי של תושבי הכפר נס על נפשו, ומעטים שלא נסו גורשו. יש ביניהם שמצאו עצמם פליטים במולדת בה נולדו. טהא מצא עצמו פליט בישראל בעיר נצרת, כשאין לו רשות לחזור לבנות את ביתו בכפר בו נולד, כפר שהיה למושב של פליטי שואה, מושב הנושא את השם העתיק ציפורי. טהא, הפליט בארצו, מצא את פרנסתו בחנות קטנה לממכר עתיקות בשוק בנצרת. בתוך המולת השוק מצא עתים לכתיבת שירה.
בן שמונים היה טהא כשהלך מאתנו לפני כחמש שנים. ערב יום הזיכרון אני מביא קטע משיר, הפותח צוהר לשירה שלא ביקשה נקם, לא ביקשה לפתור את מצוקת היעקרותו מכפר הולדתו ומביתו ביצירת עוול לפליט השואה שעל אדמתו בנה את ביתו.
את מלוא עוצמתו המוסרית ורגישות לחיי אדם, הביא לנו בשיר הנושא את השם "נְקָמָה". דו-קרב של נוקמים הפך לדו-קרב של מלים, לדיאלוג אנושי המבקש לגשר בין שני העמים החיים כאן, לדיאלוג המבקש לבנות בארץ הזו רק חיים:
".... אִם יִתְגֹלֶּה ... שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי אִמָּא, שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ, אוֹ אַבָּא שֶׁמַנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ עַל כִּבְרַת הַלֵּב בַּחֲזֵהוּ בְּכָל פַּעַם, שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר אֲפִילוּ רֶבַע שָׁעָה מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ אוֹ אָז....." לשאלה זו ישנה לו תשובה ברורה בשירו - הוא יזרוק את הנקמה אל עבר תהומות הנשייה.
"זֹאת וְעוֹד, אִם יִתְבָּרֵר לִי שֶׁיֵּשׁ לוֹֹ אַחִים אַחֲיוֹת, שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה וּמִתְגַעַגְעִים אֵלָיו בְּלי הֶרֶף, אוֹ שֶׁיֵּש אִישָׁה הַשָּׁשָׁה לִקְרָאתוֹ וִילָדִים, שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים שֶׁהוּא נֶעֱדָר, וּשְׁמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יְדִידִים קְרוֹבִים...." מול היריב הזה - היריב היהודי - טהא אומר לכתובתו שהוא מסיר את "הַנָּקָם", כי מולו עומד קודם כל אדם, ואתה "כְּבוֹד הַנָּקָם" חייב לסור ממני אין לך מקום בעולמי.
אינני מבקש לתקן עוול בעשיית עוול לאחר. את השיר "נקמה", כתב בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. הרחוב הפלשתיני שותת דם נטבחים, דם ערופי ראש וגפיים בסברה ובשתילה, כששני העמים מקריבים עולות אדם, עלומות עלומים נקיים, במזבח הדמים של מלחמה ארורה.
הוא כותב לכתובתו של האיש "שֶׁרָצַח אֶת אָבִי וְשָׁלַח אוֹתִי עֵירוֹם וְעֶרְיָה לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל הָעוֹלָם....", שהוא - טהא מוחמד עלי - אדם המשליך את הנקמה לאשפתות, כי טהא האדם "לֹא אוֹסִיף לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה וְלֹא עֶצֶב וְכִלָּיוֹן..."
טהא עלי מוחמד משליך את פצע הפליטות לא מתוך כניעה, אלא מתוך חמלה. מתוך היותו אדם בג'ונגל הדמים, שהולך ומתעצם סביבנו. האדם שבו כאב את היותה של האדמה זונה, אך הוא אינו רואה עצמו חלק מקנאות מקדשת כל רגב וכל אבן, שלמענה בשני העמים נדרשים להקריב עולות של עלומים נקיים, שרק ביקשו חיים.
חסרים לנו הרבה קולות כדוגמת קולו השירי של טהא עלי מוחמד. במיוחד ערב יום הזיכרון, אני רואה את המופת של טהא עלי מוחמד, כמי שביקש בשירתו, שיחד - יהודים ופלשתינים - נלמד להכיל זה את כאבו של זולתו.
