תרבות הגנרל המקסיקני קסטנייטס

תחת כותרת "האמת על המפקד גנדי" (הארץ 21. 4.16 ) ובתגובה "לחשיפה הצהובה" של אילנה דיין, מתאר פרופ' שטרנהל את התנהלותו של גנדי בתל מוטילה, ובכך מסיט הדיון לפסים הנכונים והראוי. סוף-סוף אומר הפרופ' לצווחות "פשיזם פשיזם פשיזם!" דבר טעם. הללויה! על כך יש לברך "שהחיינו" ו"ברכת הגומל" כאחד...

ברור לחלוטין כי תחת תשדירי הביזוי מטעם ד"ר אילנה חונטה (המנצחת על תזמורת-מאפיה משפטולוגית היוצאת מגידרה לפסוק "תקדימי דיין"), צריך היה לנהל דיון על קרב תל מוטילה - לא קרב, כי אם טראומה שלא תישכח - פצועים המופקרים מדממים בשטח, בעוד שהמפקדים הבכירים מתאיידים, תיקון: לא טרחו בכלל להגיע לשדה הקרב.

מרבית הקוראים ודאי לא שמעו על "קרב תל מוטילה" שהתרחש בראשית מאי 1951, ולא בכדי. התקלות הקשות שהתגלו בו אצל הדרג הפיקודי של חטיבת גולני היו גדולות מדי בכדי להיענש - בדומה לבנקים בארצות-הברית לשיטת אובמה - המטכ"ל החליט לקבור את הפרשה בהענקת צל"ש...

להלן קטע שנלקח מהויקיפדיה המתאר זאת:

"הסורים השתלטו על שלוש גבעות אשר חלשו על כביש טבריה-מטולה ובתגובה נשלחה יחידה מגדוד מילואים 34 של חטיבת הגמ"ר (הגנה מרחבית) מס' 3. עם הסתבכות הקרב נשלח גדוד 13 של חטיבת גולני בפיקודו של רחבעם זאבי לסייע בקרב.

"במקום התפתח קרב קשה שנמשך מספר ימים. התברר כי הכוחות הסורים שהתמקמו באזור המפורז היו גדולים ומאורגנים מהמשוער בתחילה. בחלקו האחרון של הקרב השתתפו גם מטוסי ספיטפייר של חיל-האוויר הישראלי. בסופו של הקרב, לאחר אבדות רבות לשני הצדדים, הצליחו כוחות צה"ל להשתלט מחדש על שלוש הגבעות שבשטח המפורז.

"בקרב נהרגו 41 חיילי צה"ל וכ-70 נפצעו, ולמרות שבסופו הושגה המטרה של פינוי הסורים מהאזור המפורז, הוא נחשב אחד מכישלונות צה"ל. חלק גדול מהלוחמים ומההרוגים היו עולים חדשים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר מלחמת העצמאות. חלקם בקושי דיברו עברית וגם לא הספיקו לזכות להכשרה צבאית מספקת".

בהמשך, בפרק "הדיון על הקרב" מתארת הויקיפדיה: "בעקבות הקרב כתב הרמטכ"ל, יגאל ידין, למפקד חטיבת גולני, מאיר עמית: התנהגות מפקדי החטיבה בשעת הקרב עצמו ושליטתם בעצביהם תחת לחץ קשה ביותר של מאורעות הייתה למופת. באופן מיוחד הראה עקשנות, דבקות במטרה וקור רוח סגן אלוף זאבי...".

"בסרט טלוויזיה דוקומנטרי שהופק בישראל בשנת 2000, נטען כי חלק מההרוגים הישראלים בקרב נפלו למעשה בתרגיל כושל של חטיבת גולני, שנערך בהרי מנשה זמן קצר לפני התקרית בתל מוטילה, וכי הכללתם בין נופלי הקרב נועדה לטייח ולהעלים את הכשל החמור שאירע בזמן התרגיל".

עד כאן ויקיפדיה.

הקרב שנמשך כמה ימים בעיקר בטווחים קצרים, גם תוך שימוש בכידונים, נכנס למבוי סתום.

בדיון מטכ"ל בבוקר של הקרב המכריע, לאחר חמישה ימי לחימה ותשעה הרוגים (מדווחים), אמר סגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף: "לאנשים שם יש הרגשת דלות היוצרת פסיכוזה קשה. גם מפקד הגדוד וגם מפקד החטיבה חוששים שיקבלו אבידות נוספות. זהו הגורם המשפיע בשיקולים של מפקד החטיבה. הוא כמעט ואינו עושה את הדבר הנכון".

"לא נתנו לנו קצין תצפית קדמי וגם לא רופא", רשם ברוסית המ"פ סלעי הפצוע (המפקד הבכיר ביותר בשטח הלחימה), במחברות שקנה בשק"ם, בעת החלמתו בבית ההבראה הצבאי. "נוכחות רופא עם תחנת איסוף גדודית בסמוך לכוח הייתה עשויה להציל חלק מהפצועים. על כן כואבת שבעתיים הידיעה שהרופא הגדודי שהה בביתו בתחילת הקרב ואף לא הוזעק לגזרת הלחימה של הגדוד".

בניתוח המצב הנואש, מחדד אלוף (מיל.) אילן בירן: "כאשר כמעט לא נותרים לוחמים כשירים, סלעי דרש מהפיקוד בחפ"ק הרחוק, תרתי משמע, אש על כוחותינו".

מבנה של מטוסי חיל-האוויר שהתאמן באזור ונענה לקריאות המצוקה הכריע את הקרב.

וכך מתואר האירוע באתר "מרקיע שחקים": "סגן יואש (צ'אטו) צידון, טייס חיל-האוויר שהיה מסופח לחטיבת גולני כקס"א (קצין סיוע אוירי)... ושידר במכשיר הקשר שלו בקשה לסיוע אווירי. באותו זמן שהה באוויר מבנה מטוסי ספיטפייר... בגיחת אימון שאותה הוביל מפקד בסיס רמת דוד רודי אוגרטן. המבנה פנה למקום. על טייסי המבנה נאסר לפתוח באש על הסורים במוצב ה"הדמות" משיקולים מדיניים, למרות ניסיונותיו של צ'אטו להשיג אישור כזה. טייסי המבנה קיבלו אישור לבצע יעפים מעל למוצב כדי להפחיד את הסורים.

"המטוסים צללו על הגבעה אחד אחרי השני. הסורים פתחו עליהם באש נשק קל והמטוסים נפגעו. צ'אטו קרא למבנה להמשיך ולבצע יעפים על המוצב. קריאה זו הייתה באנגלית, כדי שאוגרטין שהיה ממוצא אמריקני יבין, אבל צ'אטו המשיך ואמר בעברית לטייסים שמותר לירות 'בטעות'.

"וכך מתאר תא"ל (מיל.) צידון בראיון שנתן בשנת 1984 למחבר הספר 'מעצמאות לקדש': 'התקשרתי עם המבנה, כשלידי היה קצין או"ם. חייב הייתי לדבר באנגלית כי המוביל (רודי אוגרטין) לא ידע עברית. אמרתי באנגלית שעל המבנה לבצע צלילות הפחדה יבשות ללא ירי. היינו בטווח של פחות מ-1000 מטר מהסורים, ולאחר שראיתי שיורים על המטוסים אש נ"מ קלה, אמרתי באנגלית "Do not open fire" בעברית הוספתי שאפשר 'לטעות' ולפתוח באש".

"סגן יואל קוסטא, שהיה מס' 4 במבנה, צלל על התל ירה 2 צרורות על החפ"ק הסורי ופגע בו. הסורים נשברו. מוסיף ומתאר צידון: 'מיד לאחר הפתיחה באש, כשנפגעו כנראה סורים לא מעטים, קמה פאניקה ביניהם, שהתפתחה למנוסה כללית. זה היה מחזה מדהים. תל אל-מוטילה השחיר מאדם, שקמו מבין הסלעים ורצו לעבר הגבול הסורי. מיד לאחר מכן תפסו כוחותינו את התל'".

משקיף האו"ם הלין כי ישראל הפרה את הסכמי "שביתת הנשק" (חיל-האוויר פתח באש בשטח מפורז), ועל כך הטייס קוסטא נשפט. להגנתו (לפי אתר "מרקיע שחקים") טען: "מכשיר הקשר שלי לא היה תקין. כל ההוראות של המפקד לא היו ברורות. לפעמים היה צריך לחזור פעמיים על דבריו. ברגע שהייתי בצלילה, שמעתי מ'פרדס' (כינוי של צ'אטו ברשת) לפתוח באש, ואז פתחתי באש". סגן קוסטא נשפט וננזף, ו-3 חודשים מאוחר יותר נהרג בתאונת ספיטפייר 47.

למותר לציין כי מעולם לא נעשה (וודאי שלא פורסם) תחקיר אמת בנושא זה. בצה"ל המשיכו להתלחש עוד שנים רבות אודות "בזיון תל מוטילה", ומן הסתם גם שטרנהל כקצין "גולני", מפקד מחלקה בעת מבצע "קדש", שמע וידע. רק לאחרונה, בעת עיון בספר "מאיר עמית - האיש והמוסד" ("ידיעות ספרים" 2012), נודע לי מי היו המפקדים שלא טרחו להגיע לשטח הקרב: המח"ט מאיר עמית והמג"ד רחבעם זאבי. זכורה לי היטב תחושת הזעם שעובר בתוכי, לא רק על הפקרת הלוחמים והפצועים, אלא גם על מערכת המרמה, ההונאה והטיוח שנעשתה במטרה לקבור את הפרשה, כמו "הפרשה" ההיא במצרים, וממש כמו אופן הטיוח הבולשביקי של "עסק הביש".

את עיטוריו ותשבחותיו של הרמטכ"ל הצעיר ביותר בתולדות צה"ל (בן 32 בעת מינויו) קיבל 'הזקן' בפקפוק, וכך רשם ביומנו. "לחץ אשתו - הצבא גוזל ממנה את יגאל ומשנה אותו", תימצת בן-גוריון ביומנו שיחה ביניהם, חודש אחרי קרב תל מוטילה. "הוא עייף ועצבני ומרגיש שלעתים קרובות אינו מתנהג כהוגן עם חבריו".

ובהזדמנות אחרת, "שיחה ארוכה עם יגאל על 'יחסים'. טען על שכמה פעמים הדגשתי שהמטכ"ל צריך לראות הדברים אחרת. מכאן שאין הוא מתאים לתפקיד זה. בין שאר הבעיות, יש חיסרון אחד לא קטן שגורם לי ולפעמים גם לאחרים - לא מעט צרות. איני דיפלומט ואני אומר מה שבלבי".

אך אין די רק בתחקיר ודיון

בחייו, צריך היה לשפוט את "הגנרל המקסיקני קסטנייטס" (שיר של חפר וארגוב - שלאגר שהושר בפי "להקת הצ'יזבטרון", ולאחר שנים - גם על-ידי "התרנגולים"), ממש כפי שהבריטים שופטים רב-חובל של אוניית מערכה הבורח מן המערכה ונוטש את צוותו הלוחם, ולהוציאו להורג. לאחר מותו, קצת קשה הדבר מסיבות טכניות... אך דיון על תל מוטילה ושני גנרלים שהם בעצם מפקדים ברחנים הוא דבר מתבקש אם אכן עושים עיתונות חוקרת בתוכנית "עובדה".

אלא מה? דיון שכזה יפתח את סוגיית "יפי הבלורית והצ'יזבאט", על התנהלותם, גם כלפי עולים חדשים, על הנורמות העכורות שהורישו לצה"ל - שקרנות, קליקות וטיוח בולשביקי - על תפיסתם את הפיקוד בצה"ל, ניסיונם לתפוס את הצמרת הכלכלית כדי לגנוב את המדינה כפי שנהגו לגנוב מן הלול, וגם "הובלתם" אותנו לגיהינום מלחמת יום-כיפור... ברור לחלוטין מדוע חונטות מסוימות יעשו הכל למנוע דיון כזה.

אך "לא על הלחם לבדו", ולא רק על החונטה של אילנה דיין צריך ליפול או לקום דבר. יש ממשלה בישראל.

זן חנרליסימו דל-מחיקו (מקסיקו) מאיין מורשת מפקדים מן הזן של יוני נתניהו - מפקד שהוא "אנטי-גנדי" כפי שרק הקלסיקה היוונית מסוגלת להגדיר ולהכיל. אי-אפשר שממשלה תנציח את שניהם בו-בזמן, כי בכך היא מטילה את אמינותה בספק.

"מי שלא טועה הוא רק מי שלא מנווט" לימד אותנו יוני, אבל טעויות מתקנים מיד, וחוזרים לציר הנכון. בעיות אמינות הן קשות הרבה יותר ולרוב אינן ניתנות לתיקון, גם זאת לימד יוני נתניהו, אסור שטעות תהפוך לבעיה של אמינות ומהימנות.

• איציק סיבוש הוא מוסמך בבקרת תהליכים ובמנהל עסקים, העוסק בניתוח מערכות ומחבר הספר "שיחות עם קאפו", ובגרסתו האנגלית "Dialogs with a Kapo"