יש לאבסורד כוח מאלחש. ההמונים שאין להם פנאי לדקויות ואין להם עניין באבחנות הדורשות מאמץ, מוקסמים מלהטוטי האבסורד, ומוכנים לראות בקוסמי הפתרונות ההזויים מנהיגים הראויים לאמון פי כמה מאשר אנשים ונשים שקולים, הנאלצים להגן על עמדות מורכבות, המאמינים בדימויים רציונליים, שרגלם אינה קלה על הדוושה של הסופיזם, וששגיאות הכתיב בטקסטים של חייהם, עומדים לפחות ביחס ישר לפועלם.
כשראש עיריית לונדון היוצא, בוריס ג'ונסון השמרן, מבקר את ראש ממשלת בריטניה קמרון השמרן, אותו הוא מתעתד לרשת, על שהוא דוגל בהישארות ארצו באיחוד האירופי - אומר כי הרעיון של האיחוד דומה עקרונית לטירוף של היטלר או של נפוליאון לאחד את אירופה תחת מגפיהם, הוא ההתגלמות הבריטית של הטוען לכתר בזכות הקסם של האבסורד. ההשוואה בין
האיחוד האירופי שנוצר מכוח ההסכמות של המדינות החברות, לרודנים שהכניעו תחתיהם עמים ביבשת בכוח ברוטאלי, ביישום אסטרטגי של פתולוגיות אישיות שלא השגיחו אלא ביצריהם המעוותים, היא השוואה הלוקה בכל, בהיגיון, באמת, בהיסטוריה, בתפישות עולם כלכליות, חברתיות, קואופרטיביות.
מניפולציה רטורית
אירופה שחצתה את דברי ימי האדם כיבשת הקורעת עצמה לגזרים שבטיים, דתיים, לאומניים, ואידיאולוגיים, שדיממה ללא הרף עד לאמצע המאה העשרים, זכתה לעשרות שנות חתירה משותפת לשלום. איך היא דומה להיטלר או לנפוליאון? איך, בקלות יתרה, אפשר להצליח לשטות בבוחרים ולהציע להם מועמד שמדבר דברים אוויליים כל כך? האווילות חוצה יבשות. האדם הוא כנראה אותו אדם בכל פינה מפינות העולם. אמור לו שטויות, במניפולציה רטורית פשטנית, המחניפה לשכלו האלמנטארי, והוא יראה בך בשורה.
אינני אזרח בריטי, ולא עליי ההכרעה אם להצביע בעד המשך חברותה של ארצי באיחוד או בעד הפרישה. מי שיהיה ראש ממשלת אנגליה או נשיא ארצות הברית הוא עניינם של המצביעים בארצותיהם, ועליהם, רק עליהם, מוטלת האחריות לבחירתם. אבל, התופעה, של הרצת האבסורד לתוך הזירה כמהלך הנראה כבעל פוטנציאל לקצור הצלחה - אם היא תעלה יפה שם, לא תעצור גם כאן. ועל כן, צריך אדם לומר, בקול הנשמע ברבים, מה בינו לבין האבסורד....
