מידת הצדק

בהמשך למאמרי הקודם בנושא (פורסם ב"פורום ארץ הצבי" ביום 4.4.2016) הנה לדעתי טעתה הוועדה הנכבדה בדחותה את הבקשה לניכוי שליש, ומן הדין והצדק לקבל ערעור על החלטתה, ולחלופין בלבד להעניק למר קצב חנינה לגבי אי-נשיאתו ביתרת עונש המאסר (כבר לא נותר שליש...). אנמק.

1. במאמר הקודם ציינתי, משפטית כי:

א. החוק הפלילי [חוק העונשין, תשי"ז - 1957], הקובע כי מעשים כמו אלו בהם הורשע מר קצב הם עבירה, נוקב בסולם עונשין, אך גם קובע [בחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001], את האפשרות לנכות שליש מעונש המאסר בתנאים הנקובים שם, בסעיף 9:
"שיקולי הוועדה 9. בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הוועדה בחשבון..." אין בהמשך התייחסות למרבית שיקולי הוועדה בתיק זה.

ב. כב' שופטי בית המשפט המחוזי אשר הרשיעו את מר קצב וגזרו את דינו, כמוהם ככב' שופטי בית המשפט העליון אשר דחו את ערעורו על ההרשעה, היו ערים לכך כי מר קצב עשוי להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים ממנו אם יתנהג בכלא כראוי. העונש וניכוי השליש ירדו לעולם שלובים זה בזה, בחינת עוקץ ודבש או דין וחמלה.

ג. אותם שופטים היו ערים לכך שמר קצב סירב להודות בעבירות שיוחסו לו, ועל כן גזרו עונשו כפי שגזרו. הם לא התנו את שחרורו המוקדם מן הכלא בהודאה או בהתנצלות. גם החוק אינו דורש זאת:

ד. בעניין אי-ההודאה - עניינו של משה קצב הוא מיוחד במינו: פרקליטיו המעולים של מר קצב "השיגו לו" עסקת טיעון שֶׁהָיְתָה טובה לו בִּמְאֹד: יודה ויענש במאסר על-תנאי בלבד. אני מניח שבית המשפט היה מקבל, כפי שזה בדרך כלל, את עסקת הטיעון, ואפילו אם היה דוחה אותה כלשונה, הנה היה מטיל, בִּגְלָלָהּ, עונש קל בהרבה משבע השנים שגזר לבסוף.מר קצב החליט, מחמת אמונה בחפותו, לילך למאסר ולא להודות בעבירות בהן הואשם. על אי-הודאתו הוטל עליו עונש מאסר כבד והוא נשא בו כדין.

אשר עשתה ועדת השחרורים הנכבדה בדיעבד, אולי מבלי לתת דעתה על-כך, היה שהיא שבה ושפטה אותו על אי-הודאתו - "מחדל" אשר בגינו כבר נשפט ונדון במשפטו ובערעורו.

לשון אחר: מר קצב נשפט בשנית על אותו "מחדל אי-ההודאה", וזה בניגוד למשפט המקובל בעולם הנאור, וכמובן גם בישראל, שאין עונשים פעמיים על אותה עבירה, וקל וחומר על התנהגות שנראית פגומה ליושבים על מידין.

2. מספר מילים על ההודאה:

א. בעבר ראו בהודאה את "מלכת הראיות", דהיינו משהודה נאשם בעבירה חשבו שאין עוד צורך להביא ראיות לאשמתו. כיום כבר הוכח ונמצא כי מאות נאשמים שהודו באשמתם עשו כן בשל גורמים שונים אשר האמת אינה נמנית עליהם. כבר נוכחנו שבארה"ב שוחררו אסירים רבים שהודו וריצו עונשי מאסר כבדים משנתגלתה האפשרות לוודא בוודאות כמעט מוחלטת בעזרת בדיקת הד.נ.א. אם הפרשות או רקמות מסוימות הינן של החשוד או הנאשם. גם המחוקק דורש איזו תמיכה בנכונות ההודאה, אך עדיין לא "סיוע" של ממש.

כיום כבר ברור שבחקירה קשוחה ובלחץ נפשי ממושך וכבד, המלווה תכופות גם בלחץ פיזי (כמו מניעת שינה, אי-התפנות לעשיית צרכים, ישיבה ממושכת כשהנחקר קשור וראשו מכוסה, מניעת התייעצות בעו"ד ועוד) ניתן "להוציא" הודאה ממרבית הנחקרים. הצלחות השב"כ בחקירות מחבלים רצחניים וקשוחים יוכיחו.

ב.: עו"ד ציון אמיר, מבאי-כוחו של מר קצב בפני ועדת השחרורים, אמר בראיון להארץ: "לא היינו רוצים לחיות בחברה שמאלצת את אנשיה להודות".

בל אחטא בשפתי ואומר זאת במלוא הזהירות, ללא השוואה, פרט לביקורת על עצם הרעיון של קבלת הודאה, ולהבדיל אלפי הבדלות: היו ימים בספרד ובפורטוגל, בהן פעלה "האינקויזיציה הקדושה", שטרחה לקבל מנחקריה הודאה, ועינתה אותם עד שהודו. משהודו - יכלו חוקריה במצפון מעוות להעלותם על המוקד. למעשה כך פעלו בימי הביניים גם בחקירות פליליות ברחבי אירופה ובאנגליה.

מה הייתה כאן הלהיטות הזו בוועדה וברשויות השיקום, לקבל הודאה מאדם הכופר באשמתו, בין שהוא צודק ובין שהוא טועה? אשמתו הוכחה לשביעות רצון שתי הערכאות, דינו נגזר בחומרה בשל אי-הודאתו. כלום לא די בכך? כלום על ועדת השחרורים או העובדות הסוציאליות להשיג את ההודאה שהתביעה לא הצליחה להשיג?

ועוד בעניין זה:

ג. כלום היה על מר קצב להתכחש לאמיתו בה הוא מאמין, בין שזו אמת מוטעית וְאוֹבְּיֶקְטִיבִית בלבד, ובין שיש בה משהו, ולהודות כאותו שר לשעבר, שהודה, זכה לעונש קל וגם ממנו זכה לניכוי שליש, ולאחר שהשתחרר אמר שהודה רק מִפֶּה וְלָחוּץ ולמעשה אינו אשם?

ד. מה חשיבותה הגדולה של הודאה מפי מי שמאמין, ואפשר שבטעות מוחלטת, שאינו אשם? מה כה חשוב לציבור, למשפט ולוועדה מה חושב אותו אסיר מוכה? מה ישתנה מבחינת הציבור אם מר קצב, כולל מחשבתו הפנימית באי-אשמתו, ישתחרר עתה או בעוד 3-4 שנים? כלום השנים הנוספות בכלא ישנו את אמונתו? ויסלח לי מר קצב - למי זה בעצם אכפת? אם "צדיק באמונתו יחיה" - מורשע לא כל שכן...

ה. הודאת נאשם היא מעין תשורה לשופט. אין עליו עוד להתחבט אם צדק כשהרשיע או חלילה טעה. ההודאה משמשת לו כתב אישור לנכונות הפסיקה. זהו אחד הטעמים (הבלתי מוצדקים לדעתי ברמה בה הדבר נעשה כיום בישראל) להקלה בעונש. הקלה זו עוטה לעתים אצטלה של "חסכון בזמנו היקר של בית המשפט". הנה פה נכנס שיקולו הפגום של "רווח השופט", או מערכת המשפט - מעין "חסכת בזמני אחסוך בזמן מאסרך". העברין אמור להענש על עבירותיו ולא על מתן "סוכריות" לתביעה ולבית המשפט!

אלא שכך הורגלנו: "מודה [ועוזב] ירוחם!".

3. לדעתי הוועדה הנכבדה שגתה בשיקוליה, אחד לאחד:

א. פגיעה באמון הציבור - זהו שיקול ששתי פנים לו: הוועדה הייתה בדעה שהציבור יחשוב שמר קצב היה משוחרר בשל מעמדו הרם כנשיא, ולמרות שלא הודה במעשיו. מצד שני: כלום אין זו פגיעה באמון הציבור כאשר אסיר, אחרי 4 שנים בכלא, מופלה לרעה ביחס לכל אסיר אחר המשתחרר אחרי ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, אחרי התנהגות תקינה בכלא?

האם חלק נכבד בציבור, בלי קשר לנכונות מחשבתו, לא עלול לחשוב שכאן פעלו הרשויות בחומרה יתרה דווקא בשל מעמדו הקודם, כאשר כה רבים (כמעט 50% מחברי הכנסת) שאפו בזמנו לראות נכבד אחר נבחר לנשיא?

כלום אותו ציבור לא יראה פה נקמנות, כלפי מי שהעז לצאת מהפחונים במעברת קרית-מלאכי, להתמודד ולהגיע לראשות עיר, לכנסת, לכהונת שר ועוד להעפיל ללשכת נשיא המדינה?
ו- כלום לא יהיו רבים שיחשבו שהקשו על מר קצב בשל מוצאו המזרחי?

ב. הוועדה קבעה שמר קצב תופס את עצמו כקרבן, מתנהג "כוחנית" [?] עוסק "עיסוק אובססיבי בעצמו" - מה לעשות, מר קצב אינו אימא תרזה. הבה נסכים רק לצורך הדיון שזהו פגם באופיו או בכושר חשיבתו - כלום בשל כך עליו לרצות עוד שנים בכלא? וכלום בעוד 3 שנים יחשוב אחרת? אופיו ישתנה? ואולי אם יחזיק בדעתו יהא ראוי להאריך עוד את מאסרו?

לכאן מתקשרת קביעה נוספת של הוועדה: שמר קצב לא הביע חרטה או אמפטיה כלפי נפגעות העבירה. זו טענה שיש בה סתירה פנימית, או הכפלה של שיקול מוטעה אחר: כיצד יכול אדם, אשר כופר באשמתו, להביע אמפטיה למי שלדעתו העלילו עליו האשמות כה חמורות?

אינך יכול להאשימו בד-בבד הן באי-הודאה והן בחוסר אמפטיה. הרי האחת נובעת מהאחרת.
כלום למותר להזכיר כאן כי אחת המתלוננות דרשה ממר קצב, עם איום מסוים, עוד בעת כהנו כנשיא, פיצוי על אשר עשה לה, לטענתה. כלום אורך המאסר הוא תחליף לסכום הכסף שדרשה?

מר קצב התלונן על פְּנִיָּה זו (שלא לכנותה בשם אחר) ובכך פתח את הדרך לחקירה שנסובה ופנתה נגדו. האמנם צפוי שיחוש כלפי גברת זו אמפטיה? אם איני טועה אותה גברת נכבדה, שהיועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לכלול האשמותיה בכתב-האישום, הייתה המתנגדת הקולנית ביותר לשחרור.

ג. נטען כנגד מר קצב שלא קיבל שום טיפול בכלא. בכל הכבוד זהו שימוש בלתי ראוי בשיקול זר. אם מדובר בכלא כמוסד שיקומי שאלה היא מדוע לא דאג מוסד זה לטיפול כאמור. אולם עצם השימוש בטיעון זה הוא אבסורדי. ברור שמטרת הטיפול השיקומי היא לשקם אסיר הזקוק אומנם לשיקום, כמו: גמילה מסמים; הקניית ערכי עבודה; לימוד מקצוע שיאפשר השתקמות מחוץ לכלא; אולי הקנית השכלה מינימלית כמו קרוא וכתוב ומעט חשבון, היסטוריה ואזרחות. מה מאלה נחוצים למר קצב?

למקרא נימוק זה חייכתי משנזכרתי בעימות (שגם שודר בטלוויזיה) בין ח"כ יאיר לפיד לח"כ (דאז) אריה דרעי בו אמר לפיד לדרעי הנדהם: "אתה עברין, בוא, אני אשקם אותך...!"
מר קצב הוא בן 71. מוּכָּר לנו אותו משפט ש"אין מלמדים דב קשיש תעלולים חדשים". הוא לא יחזור לכס הנשיאות או לכל תפקיד נבחר אחר בכלל, וב-14 השנים שאחרי שחרורו בפרט. הוא ישוב מוכה ומושפל לביתו ולקומץ ידידיו, כאשר יתרת המאסר [על תנאי] מרחפת כחרב מעליו. הוא אינו זקוק לשום טיפול או שיקום מעבר לחזרתו לחיק משפחתו. גם אף גברת כבר לא תחפש לעבוד בלשכתו...

ד. כתבתי כי שיקול "השיקום" פה הוא שיקול זר. מר קצב אינו זקוק לשיקום וגם המדינה אינה זקוקה לשיקומו. באותה מידה ניתן היה לטעון שלא נבדק הסיכון משחרורו לְבִטָּחוֹן המדינה, לנפגעי העבירה או למשפחתו. כל זה אינו קיים כאן וכך גם נושא שיקומו.

ה. נימוק נוסף הובא בחשבון בדגש יתר: הנפגעות הביעו התנגדותן להקדמת השחרור. הנימוק אכן לגיטימי, החוק כיום (שלמיטב ידיעתי לא היה קיים בעת העבירות הנטענות) מחייב שמיעת עמדתם של קורבנות העבירה. השאלה היא מהו המשקל שיש ליחס פֹּה לעמדה זו. לא מדובר בביטול כל עונש המאסר, או בריצוי מאסר בדרך עבודות-שירות. מדובר באדם קשיש שכבר נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, שכבר ריצה 4 שנות מאסר, שהוקע בכל כלי-תקשורת, בוזה והושפל. כלום יש עוד צורך לרמוס אותו?

מֵילָא לצו "נשיא בעמך לא תָּאוֹר" (שמות כב 27) או "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד 17), אלא בחמלה אנושית ראשונית. אחת הנפגעות כתבה במכתבה כי "ההשעיה וההגליה הכניסו שקט לנפשי", יפה. הרי לנפשו של האסיר אין כל ערך... איני רוצה להיות ציני, אך שאלה היא מה אורך המאסר הנחוץ לביסוס השקט הנפשי של אותה גברת. האם בארבע לא די לה? רק שבע שנים יספיקו?

ו. אחד מנימוקי הוועדה היה ש"בתי המשפט דברו על חומרת העבירות". אכן כך, בתי המשפט כבר דברו על כך וענשו עליהן בחומרה. מדוע הוועדה ראתה לנכון לענוש עליהן שוב?

4. בצד הטעויות הללו מפריעות לי פה עוד שתי עובדות טכניות-משפטית:

א. הפרקליטות לא התיצבה לדיון, עקב שביתת פרקליטים [דבר מוזר כשלעצמו, במדינה מתוקנת. מה בין פרקליטים לבין שוטרים? רק לאחרונים אסור לשבות? מה גם שהפרקליטים שבתו כנגד נציבת תלונות שמונתה לתפקידה כחוק ומלאה תפקידה על הצד היותר טוב], והנה במקום להתעלם מטיעוני הפרקליטות הנעדרת - דנה הוועדה וקבלה את עמדתה בהעדרה. כאשר אנו זוכרים כי בית משפט דחה את ערעור הפרקליטות על פסק-הדין נגד צחי הנגבי בשל אי-התיצבות הפרקליטות לדיון בעת שביתת פרקליטים קודמת. כלום דמו של ח"כ צחי הנגבי סמוק יותר?

ב. בשלב מסוים, משנושא השיקום הפך פתע קרדינלי, בקשו ב"כ העותר והרשות לשיקום האסיר לדחות מעט את ההכרעה בבקשה, על-מנת שיהא הסיפק בידי רש"א [הרשות לשיקום האסיר] להכין תוכנית חילופית לשיקומו של האסיר מחוץ לכלא, כשהוא אז משוחרר רק על תנאי. לפתע אָצָה הדרך לפתע לוועדה להגיע להחלטה והבקשה סורבה. מדוע? הרי המבקש היה נותר בכלא עד להכנת התוכנית? כלום בכך לא נפגע אמון הציבור, החש כאילו יש לוועדה איזו טינה כלפי המבקש?

לסיכום -ראוי היה להגיש ערעור על החלטה מוטעית זו, ולקוות כי מידות הצדק, הרחמים והחמלה תגברנה על קשי-לב. אם גם הערעור לא יתקבל יש לקוות כי יְקוּיָם במר משה קצב " אתה תקום תרחם [ציון] כי עֵת לְחֶנְנָהּ, כי בא מועד" [תהילים קב 14].